מה ההימור הכי בטוח בעולם? לתת לאדריאן ברודי לגלם ניצול שואה. זה תמיד ייגמר באוסקר. הטרנד הזה התחיל עם “הפסנתרן", שהביא לו אוסקר סנסציוני לפני קצת יותר מ־20 שנה, וממשיך השנה עם “הברוטליסט", שאמור לזכות אותו בפסלון נוסף, והפעם מפתיע הרבה פחות.
פעם הוא יהודי פולני, פעם הוא יהודי הונגרי, אבל מה זה משנה. נראה שהוא נולד לגלם את התפקיד הזה, והוא עושה אותו בצורה מפעימה שראויה לכל פרס.
“הברוטליסט" כבר זכה בשלל פרסים, מועמד להרבה אחרים וכנראה יהיה מועמד גם להרבה אוסקרים, ומלבד הפסלון של ברודי יזכה אולי גם בפסלון בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר.
הבמאי הוא בריידי קורבט, בן 36 בסך הכל, שהחל את דרכו כשחקן, ביים כמה סרטים נהדרים אבל לא מופתיים, ועכשיו מפציץ עם סרט אפי ומונומנטלי שנראה כאילו פול תומאס אנדרסון, מייקל צ'ימינו, אניישקה הולנד וסטיבן ספילברג חברו יחד לביים אותו.
סרט כל כך אנושי ומלא השראה ושאר רוח, עד שאם אינטליגנציה מלאכותית תצפה בו היא תשתחווה, תניח את המפתחות ותודה “אנושות, אני לא יכולה עלייך". סרט שאתה צופה בו ולא מאמין שבשנת 2024 עוד עושים סרטים כאלה.
זה סרט שנמשך שלוש שעות ו־35 דקות, והתור לשירותים בהפסקה שלו היה ארוך ונואש באופן מצחיק אבל הוא לא הדבר הכי מצחיק בו, כי למרות העיסוק בשואה יש בו אין־ספור רגעים קורעים.
סרט שמצליח להחזיק את הקהל לאורך כל הזמן הזה, עם רצף בלתי פוסק של שוטים מדהימים, קולנועיים ואינטליגנטיים להפליא. שלוש שעות ו־35 דקות נשמע כמו הרבה זמן, אבל מה זה המספר הזה לעומת מספר השנים שעוד ימשיכו לדבר על הסרט, לדון בו וללמד אותו.
ברודי מגלם כאן אדריכל הונגרי מבריק, שהסרט נקרא בשם הזרם באדריכלות שהוא מייצג. הוא שורד את בוכנוואלד ומגיע לארצות הברית. זו אמורה להיות הארץ המובטחת, אך את פניו ואת פנינו מקבל דימוי של פסל החירות הפוך, מה שמסמל את הצורה העקומה שבה יתנהלו חייו מכאן והלאה.
הוא מתקשה להתמודד עם הנתק מזוגתו ואחייניתו, שיצטרפו אליו רק לאחר מכן; מתקשה להתגבר על הפוסט־טראומה של הזוועות במחנות; ומתקשה להשתלב במולדתו החדשה, שדוחה אותו בשל היותו מהגר והיותו יהודי.
הוא עובד בעבודות שלא מכבדות את כישוריו ואף בונה אולם באולינג, עד שהוא הופך לבן חסותו של איל הון, שהקהל מוזמן לבחור אם לראות בו בן דמותו של טראמפ, של מאסק או של שניהם יחד.
הקפיטליסט המנוול מזמין ממנו פרויקט ענק שחלק ממנו גם ידרוש ממנו להתכחש לזהותו היהודית, ויתעמר בו בצורה שתוכיח לו כי הקפיטליזם מסוגל לשבור את רוחו אפילו יותר מכל מה שעבר במלחמה.
המשמעות של השם “הברוטליסט" כפולה, כי זה סרט ברוטלי ותקיף מאוד כלפי גבריות רעילה, קפיטליזם ומעל הכל כלפי אמריקה והחלום האמריקאי.
הוא מציג את אמריקה כארץ אוכלת יושביה ומהגריה וכמקום שאינו ראוי לחיי אדם; מקום כה נוראי, עד שבטוויסט מפתיע יחסית לאקלים הפוליטי בימינו, הסרט נושא מסר ציוני להפליא, שגורס כי ליהודים עדיף לעזוב את ארצות הברית ולגור בישראל.
“הברוטליסט" יפתח אצלנו את פסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים בסוף השבוע, יוצג גם בפסטיבל הסרטים חיפה, ויעלה בהפצה מסחרית רחבה באמצע פברואר, כשבפוסטרים שלו בוודאי יככבו שלל המועמדויות לאוסקר שיוכרזו בינואר. כה אירוני: סרט שמדבר על הקשר בין סבל וטרגדיה ליצירה הוא הוכחה נוספת לקשר הציני בין תכנים על השואה וזכיות בפרסים.
“הברוטליסט" הוא במה לתצוגת המשחק של ברודי וגם של אחרים ואחרות בצידו - פליסיטי ג'ונס כזוגתו, גאי פירס כאיל ההון ואחרים (כמעט אין יהודים בכל העסק, בטח לא יהודים כשרים, חוץ מהמלחין דניאל בלומברג, שכתב מוזיקה מקורית מהפנטת).
הוא סיפור על השואה ועל המורשת שלה, על הגירה ועל זהות יהודית, על החלום האמריקאי ועל שברו. אך מעבר לכל ההקשרים ההיסטוריים, הדתיים, האתניים והפוליטיים הספציפיים, וכיאה לסרט על אדריכל, אפשר גם לראות בו שיר הלל לאדריכלות ולבניינים.
אפשר להבין את “הברוטליסט" באלף דרכים, וזה מה שאני הבנתי ממנו: שארכיטקטורה היא ההתגשמות של הברק האנושי בשיאו; המקום שאליו מתנקזים בצורה הנשגבת ביותר כל הסבל והשפל, עוצמות הרוח ותעצומות הנפש.
הגוף האנושי מסוגל לשרוד אפילו את המחנות, אבל בסופו של דבר ינבול, ידעך ויקרוס לתוך עצמו - אבל הבניינים שנבנה יחזיקו מעמד, ויישארו הרבה אחרינו ואחרי החלומות שנמוגו, כמצבה נצחית לכאב שחווינו, אבל גם למה שידענו להפיק ממנו.
למועדי הקרנות הסרט ולהזמנת כרטיסים, כנסו לאתרי הפסטיבלים הרשמיים.