הראיון עם רונה סופר, קולנוענית, מרצה ומנחת הפודקאסט "לחישות ונשיכות" מתקיים בלחישה. זו סופר שלוחשת. כשהיתה בת 15 רונה סופר נפגעה באורח קשה בתאונת דרכים ומאז כמעט שלושים שנים, היא מתמודדת עם נכות, שעיקרה פגיעות בעמוד השדרה ובמיתרי הקול, שהיא הסיבה לדיבורה הלוחש חזרנו מהכנרת בטיול של הצופים.
רבתי עם המדריכה כי היא "עצבנה אותי נורא, ירדתי מהאוטובוס וחציתי את כביש הבקעה ובא רכב במהירות של 120 קמ"ש והעיף אותי לקיבינימט. וכך ביום אחד הפכתי למונשמת ומשותקת. הרופאים החליטו שאני אהיה משותקת", סופר משחזרת.
לפני התאונה היא היתה נערה ג'ינג'ית עם כל מטען הסופרלטיבים של סערה ומרד. "שנאתי את ההורים שלי, שנאתי את כולם בעקבות התאונה אושפזתי בבית חולים שיקומי כשאני סובלת מפגיעה בעמוד השדרה, גם מיתרי הקול נפגעו ומאז אני לוחשת, אני הולכת עם מקל ונעזרת בקלנועית". ברשימת התארים שלה, רונה סופר מציגה את עצמה בסדר הזה: "יוצרת, וקולנוענית בעלת פודקאסט, נכה ומרצה".
השלמת עם היותך נכה?
"לאחר התאונה והשיקום יצאתי אל החיים ואל החברים, מאד הביך אותי להיות נכה. כשראיתי אדם יושב על כיסא גלגלים לא רציתי להכיר שמא יחשבו שאני כמוהו ויקראו לי נכה. זה היה משפיל. התביישתי בזה, במשך שנים ניסיתי להסתיר את מצבי, אבל עם הזמן הבנתי והפנמתי שנכות היא לקות גופנית, וכמו שיש אדם גבוה או מטומטם, יש גם אדם נכה. כך גם למדתי להתנהל עם הדיבור הלוחש שלי. למשל, כשאני נכנסת למונית אני יודעת שאפשר רגע לעצור ולהקשיב לי, ואז הנהג יוכל גם לשמוע אותי".
רונה סופר היא גם בוגרת לימודי קולנוע ב"סם שפיגל" בירושלים. "מאז התאונה רציתי להיות שחקנית זה היה החלום שלי אבל הבנתי שלא
אוכל להיות שחקנית לכן עברתי צד כדי להיות בימאית. בתחילה למדתי תיאטרון ובהמשך עברתי ללימודי קולנוע".
לדבריה ב"סם שפיגל" לא נתנו לה הקלות בגלל הנכות. "אני מעריכה את זה", היא אומרת ויחד עם זאת מספרת שהגיעה ללימודי הקולנוע עם תחושה שהיא "דפוקה ומקופחת".
עם הזמן, היא הבינה שעולם הנכות שאנשים רבים אינם מכירים הוא נושא שכדאי ורצוי להציג אותו על מסך הקולנוע, בצורה מעניינת צבעונית ולא מסכנה. "כן, לפעמים אני מסכנה. קשה לי, כואב לי ומתסכל".
לאורך השנים היא יוצרת קולנוע בעיקר סרטים דוקומנטריים קצרים שחוקרים שאלות של זהות שיוויון, נראות, מיניות ועוד. חלק מהסרטים השתתפו בפסטיבלים בארץ ובעולם והיו בהם שזכו בפרסים, כולל סדרה קצרה שזכתה במקום הראשון בתחרות גשר לסדרות רשת. נושא לוהט שמעסיק אותה, בסרטים שהיא יוצרת, בהרצאות ובפודקאסט הוא המיניות של אנשים נכים.
"כשעברתי שיקום התייחסו למכלול הגוף שלי באמצעות ריפוי, בדיבור, ריפוי בעיסוק ריפוי בבריכה, אבל אף אחד מעולם בשום חלק מהשיקום לא דיבר איתי על מיניות, או על תודעת גוף ועל האופן שבו ילדה מתבגרת מסתכלת על הגוף שלה ולא מבינה מה נהיה ממנו. לא הוצגה בפני האופציה שאני עדיין אדם מיני. מאז גיל 15 אני כולי גוף, אבל אני לא יכולה להתעלם מהגוף הזה, מהנשימות, מהצעדים מהתזזיתיות, כשהמיניות היא חלק מההסתכלות על הגוף שיכול להכאיב וגם לענג. כלומר מיניות של נכים היא טאבו. עד שהתחלתי לעסוק במיניות של נכים, לא הבנתי שהנושא הוא בבחינת טאבו".
"זה נושא רחב של תודעת גוף וזהות. אני מרצה בבתי חולים ובמרכזי שיקום בנושאים אלה, ולאחרונה פנתה אלי מישהי ששמעה הרצאה שלי והזמינה אותי לדבר בפני אנשים עם שיתוק מוחין. מדובר באנשים שמעולם לא דיברו איתם על הזכות להכיר את הגוף שלהם, למי מותר או אסור לגעת בהם, הזכות לעונג מיני ועוד. מרגש אותי שאני יכולה להביא אותם ואת סביבתם לידי תודעה ושינוי".
בשנים האחרונות רונה סופר נמצאת בזוגיות עם עמרי טנקמן, גבר נמוך קומה. "ברור שאנחנו מושכים תשומת לב במרחב. אני צולעת והוא נמוך קומה. אני לוחשת ולו יש קול בס. עומרי טנקמן עובד בקלינקה המשפטית של אוניברסיטת תל אביב ושוקד על דוקטורט שנושאו גברים עם מגבלה.
הם נפגשו כשהוא למד לימודי מגדר "הזכר היחידי בכיתה", וסופר הגיעה להרצות בפני הסטודנטיות והסטודנט על מיניות ונראות. "בסיום ההרצאה הוא ניגש אלי לשאול שאלה, שהיום אני לא זוכרת מהי, ונוצר בינינו קשר".
בימים אלה רונה סופר משלימה את עריכתו של סרט עלילתי שיצרה, "עובדת לא זרה" המתמקד במסע של נכה והמטפלת שלה, לכאורה שתי דמויות שנמצאות בשולי החברה.
"העבודה על הסרט נקטעה בזמן המלחמה, ופתאום בגלל המלחמה שעוד לא הסתיימה, אנחנו מוקפים בנכים רבים והנושא הפך להיות מרכזי וחשוב", היא אומרת.
לתפקיד הנכה בסרט היא ליהקה את השחקנית והמוסיקאית בר בלפר, שהתפרסמה לראשונה כששיחקה בסרט "מישהו לרוץ איתו", המבוסס על ספרו של דויד גרוסמן.
במהלך שירותה בגל"צ בלפר נפגעה קשה בתאונת דרכים ועברה תהליך שיקומי ממושך. "כשהתחלתי לעבוד על הסרט ידעתי שלא אסכים ללהק שחקנית שאיננה נכה".
כיום בר בלפר בת 38 בזוגיות ולאחרונה היא הפכה לאם. "נכון היא כבר לא נכה, אבל היא התמודדה עם נכות ויודעת מה זה אומר כשמביטים בך ברחמים ובהתנשאות", היא אומרת.
עלילת הסרט אותו כתבה סופר עם יצחק קופלד, שמשרת כיום במילואים בעזה ("אני דואגת לו מאד") מספר על צעירה שחוזרת כעבור עשור למקום התאונה, ביחד עם המטפלת הפיליפינית שלה, העובדת הזרה.
"מבחינתי שתי הדמויות בסרט מייצגות ומציגות נשים חזקות למרות שלכאורה הן חיות בשוליים. הן מחפשות את הכוח שלהן מבלי להתמסכן, אלא למצוא את החוזקות שלהן ולפעול, כמוני. העובדה שאני, רונה, צריכה מישהי שתעזור לי לקשור את שרוכי הנעלים לא אומר שאני אישה חלשה. אולי אני חלשה פיסית, אבל זה לא הופך אותי לפחות שווה", היא מדגישה.
את מכירה מקרוב את החיים עם עובדת זרה?
"מאז שיצאתי מהשיקום יש לי מטפלת. בשבע השנים האחרונות אדית היא המטפלת שלי, אמא לארבעה ילדים שחיים בפיליפינים. היא אישה נהדרת, אבל זה קשר מורכב. אנחנו חיות באותו בית, אוכלות אותו אוכל, היא משתמשת בשירותים שלי וכיום כשאני בזוגיות עם עמרי היא איתנו באותו הבית וזה הופך מורכב יותר. לאחרונה היינו בפריז והיא באה איתנו. זו הפעם הראשונה שלה בפאריס, היא הייתה מוקסמת. אנחנו חברות טובות ואוהבות, אבל אני גם הבוסית שלה, וכל הזמן מלווה אותי ההרגשה שאם לא יהיה לה טוב היא יכלה להגיד שלום וללכת. תמיד יש מתח בסיטואציות כאלה".
חשבת על אימהות?
"עמרי, בן הזוג שלי הוא אל הורי, אבל הוא לא לחץ עלי. אישית, אני לא בקטע של אימהות. זה לא מושך אותי. די לי שאני צריכה לטפל בעצמי ובדברים רבים נוספים, וילד איננו אחד מהדברים האלה".
כאמור, במקביל להשקעה שלה בסיום עריכת הסרט "עובדת לא זרה", סופר עסוקה בפודקאסט "לחישות ונשיכות" שמתמקד בנכות מיניות, זהות וחברה. לא אחת קורה ששמו של הפודקאסט מביא אליה פניות של גברים סוטים.
באחד הפרקים היא אירחה את העיתונאי איתי אנגל לשיחה על נשים באזורי מלחמה והשבוע היא הקליטה פרק עם פיזיותרפיסט מומחה בטיפול ברצפת האגן לגברים. "תמיד חשוב לי להביא את הקול האחר", מדגישה סופר.
