בוב דילן, שנולד כרוברט אלן צימרמן, הוא מהאומנים היהודים הגדולים בהיסטוריה. לכן רק יאה כי בשבוע החולף, שבו חגגו באמריקה גם את חנוכה וגם את חג המולד, יצא לאקרנים הסרט החדש והמדובר על אודותיו - “אנונימי לגמרי" (“A Complete Unkown").
טימותי שאלאמה, אלא מי, מגלם את המוזיקאי המהולל, וגם בזכותו הלהיט הזה זוכה להצלחה מסחרית מרשימה. עם זאת, אצלנו הוא אמור לעלות רק בעוד חודש וחצי, ומעריצי דילן בוודאי להוטים לשמוע על טיבו, אז קבלו דיווח ישירות מהנֵכר.
לקרוא לסרט ביוגרפיה של דילן יהיה טעות. זו יותר פיסת חיים, או למעשה פיסת היסטוריה, המתארת פרק זמן מסוים - התקופה שבה דילן הפך מאלמוני מוחלט לדמות שעושים עליה אינסוף סרטים.
מוטיב חוזר בסרט הוא סצינות שבהן דילן מתוודע לאנשים בפעם הראשונה והם אליו, במפגשים שמן הסתם מפשטים ומעוותים את השתלשלות העניינים כפי שהיו באמת. פיט סיגר שומע את דילן בפעם הראשונה ונדהם; דילן שומע את ג'ואן באאז בפעם הראשונה ונדהם; ג'ואן באאז שומעת את דילן בפעם הראשונה ונדהמת - ואיך אפשר שלא?
כמו במבחן בתחילתו של “בלייד ראנר", גם בסרט הזה אפשר להשתמש כדי להכריע מי אנושי ומי לא. איך בן אנוש יכול לצפות בסצינה המשחזרת את הביצועים הראשונים בהיסטוריה של “בלואין אין דה ווינד" ו"לייק א רולינג סטון" - ולא להתרגש? אי אפשר. “אנונימי לגמרי" הוא סרט מרגש לגמרי.
זו לא ביוגרפיה שגרתית גם בשלושה מובנים נוספים. היא לא מנסה “להבין" את בוב דילן. למשנתה, אין מה להבין, או שאי אפשר להבין. בניגוד לנהוג בז'אנר הביוגרפיה המוזיקלית, אין פלאשבקים לילדותו של האליל, אין אזכורים למר וגברת צימרמן ובטח שאין פסיכולוגיה בגרוש.
הסרט מציג את דילן כאחד הווינרים הגדולים בהיסטוריה של המוזיקה, שעיצב מחדש את פניה ועשה זאת בדרכו שלו - כאדם היחיד שמסוגל לנצח בראש מורם גם כשראשו רכון. עם זאת, אין מדובר בפולחן אישיות. חלק מהזמן אנחנו נצמדים לנקודת המבט של הנשים בחייו - ג'ואן באאז וסילבי רוסו (השם הבדיוני שניתן למי שהייתה בת זוגו של דילן בזמנו, סוז רוטולו, כי הוא לא רצה שישתמשו בשמה האמיתי). הן רואות אותו כפי שהוא: גאון לוהט, אבל גם שמוק בלתי נסבל.
כאן טמון ייחוד נוסף של הסרט: לא פחות מאשר על דילן, הוא על באאז, בגילומה של מוניקה ברברו הנהדרת; ועל פיט סיגר, בגילומו של אד נורטון, שמתחיל כדמות אב של המוזיקאי הצעיר - עד שזה מבצע רצח אב רוחני ומוזיקלי, ומתנער ממנו ומכל מה שייצג.
ופה מבחינתי טמונות הבעיות של הסרט. הקונפליקט המרכזי בו, על רקע הפסטיבל המיתולוגי בניופורט, הוא סביב השאלה אם להמשיך לנגן מוזיקת פולק כפי שסיגר רוצה, או לנער אותה לחלוטין כפי שדילן מבקש. כמי שגדל על ברכיו של מעריץ גדול של פיט סיגר וסוגד לו כל חייו, קשה לי מאוד לקבל אותו כארכי־נבל וגם קשה לי עם התפיסה של מוזיקת פולק כמעצור הגדול בפני חייו של הגיבור. אלה צרות של עשירים כמובן, ועימות נישתי למדי.
בעיה נוספת היא הדמות של רוסו/רוטולו, בגילומה של אל פאנינג, מעריצה גדולה של דילן גם במציאות, שלא מגיע לה תפקיד כל כך עלוב ומגוחך. באחת התגובות הוויראליות על הסרט ברשת, כתבה מישהי שהוא מצריך אזהרת טריגר לכל מי שאי פעם נשבר לה הלב בגלל מוזיקאי עם שיער פרוע. כמה פעמים ראינו את הקלישאה הזאת? יהיה נחמד לראות פעם ביוגרפיה מוזיקלית על זמר עם שיער מסודר שלא שובר את הלב לנשים בחייו.
אי אפשר לא לדבר על הפיל שבחדר, כלומר - על הטים שבחדר. יש לא מעט קהל שיבוא לסרט בגללו ולא בגלל דילן, אבל יש גם כאלה שיחרימו אותו בגלל הליהוק של שאלאמה. צר לי לנקוט עמדה, אבל שאלאמה פשוט נפלא, נכנס בצורה מושלמת לעורו של הדמות, מפגין כריזמה נדירה וגם מבצע את כל השירים בעצמו ללא רבב. יש סיבה למה ראינו אותו בשנה האחרונה גם כווילי וונקה, גם כפול אטריידיס וגם כדילן - הוא פשוט מהשחקנים הטובים בדורו.
מאחורי המצלמה עמד ג'יימס מנגולד, במאי לא מוערך מספיק שזכה בעבר להצלחה עם ביוגרפיה מוזיקלית אחרת, “הולך בדרכי" על ג'וני קאש. יש גם סיבה למה מפיקים כל כך הרבה ביוגרפיות שכאלה: אלה מסוג הסרטים הנדירים שעדיין מספקים חוויית צפייה לשלושה דורות של אותה משפחה, ולא פלא שלמרות כריסמס/חנוכה, האולם שבו ראיתי את הסרט היה מלא - ונרגש.
בסך הכל, מנגולד שוב עושה כאן עבודה אינטליגנטית, עם ערכי הפקה גבוהים ותצוגות משחק מעולות, עם כבוד לקהל ועם טוויסט מעניין לחוקי הז'אנר. “אנונימי לגמרי" הוא הצלחה מזהירה, גם אם אינו היצירה האולטימטיבית על אודותיו של המוזיקאי האגדי, ואפילו שלא יזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר או בפרס נובל לקולנוע. גם ככה, אם היה זוכה, דילן לא היה מגיע לטקס.