מה קורה כשלוקחים את המתח הפוליטי של "בית הקלפים" ומעבירים אותו לוותיקן? התשובה נמצאת בידי "עד שייצא עשן לבן", סרטו החדש של אדוארד ברגר המבוסס על רב-המכר משנת 2016 של רוברט האריס, שמגיע היישר אחרי ההצלחה המסחררת של "במערב אין כל חדש". אבל בניגוד לסרטו הקודם, שהצליח לטלטל את הצופים עד עמקי נשמתם, הפעם התוצאה מהוקצעת מדי, קרה מדי, ובעיקר - בטוחה מדי.
במרכז העלילה עומד הקרדינל לורנס (רייף פיינס מועמד לאוסקר על משחק מופתי), שמוצא את עצמו אחראי על תהליך בחירת האפיפיור החדש לאחר מותו הפתאומי של קודמו. מה שאמור להיות תהליך רוחני טהור הופך במהרה למשחק כוחות פוליטי מתוחכם, כשכל קרדינל מגיע עם סדר יום משלו וסודות אפלים בארון.
פיינס, שכבר הוכיח את יכולתו לגלם דמויות מורכבות, מצליח להעביר עולם ומלואו במבט אחד. הוא נע בין אמונה לספק, בין נאמנות למצפון, כשכל קמט במצחו מספר סיפור. זהו שיעור במשחק מאופק שמזכיר לנו למה הוא אחד השחקנים הטובים בדורנו.
בתפקיד שהיה יכול בקלות להפוך למלודרמטי, פיינס בוחר בדרך המינימליסטית ומעביר את הסערה הפנימית של הדמות דווקא דרך השקט שלה: מבט חטוף בפרסקו של מיכלאנג'לו, רעד קל בקולו בזמן תפילה, הבעות פנים מינימליות, תנועות מדודות או אפילו העדינות שבה הוא אוחז בצלב שעל צווארו - פיינס מפיח חיים בדמות מורכבת של איש כנסייה המתמודד עם ספקות באמונתו ועושה זאת בדקויות מופלאות.
גם שאר צוות השחקנים מצוין: איזבלה רוסליני כנזירה אגנס מועמדת גם היא לאוסקר ומציגה יכולת מרשימה להעביר ביקורת נוקבת באמצעות קידה אירונית אחת. סרג'יו קסטליטו בתור הקרדינל טדסקו השמרני, שמקרין שנאה ותככנות רק באמצעות שאיפה מהסיגריה האלקטרונית שלו, וסטנלי טוצ'י וג'ון לית'גו מוסיפים עומק ואמינות למערכת היחסים המורכבת בין הקרדינלים המתחרים.
הבעיה היא שלמרות כל הכישרון המצטבר על המסך, משהו בסרט נשאר קר ומרוחק. ברגר משקיע בפרטים הקטנים - מהטקסים העתיקים ועד לפוליטיקה הפנימית של הוותיקן - אבל שוכח להזריק חיים אמיתיים לעלילה. הוא מצטיין בתפיסת המכניקה של הפוליטיקה הוותיקנית, אבל מחמיץ את הדרמה האנושית שמאחוריה.
הסרט מנסה לגעת בנושאים כבדי משקל - המתח בין מסורת לקדמה בכנסייה, שחיתות, אמונה מול ספק - אבל הביצוע נעשה בצורה לא משכנעת מספיק. אפילו כשנחשפות שערוריות, והן נחשפות בקצב קבוע של אחת כל 20 דקות, הן מרגישות יותר כמו תירוץ עלילתי וג‘וס מאשר דיון אמיתי בבעיות של הכנסייה המודרנית. התסריט של פיטר סטרוהן (שחתום על "החפרפרת" המופתי) הופך את תהליך ההצבעה שאמור להיות מייגע לדרמה מותחת, אבל הניסיון להכניס אלמנטים של מתח פוליטי עכשווי (רמזים על אי-שקט בעולם שבחוץ) נשאר במים הרדודים.
הצילום המוקפד של סטפן פונטיין והעיצוב האמנותי המרהיב מדגישים את הפאר והטקסיות של הוותיקן, כשהם משתמשים בקומפוזיציות סימטריות ובצבעוניות עשירה שמדגישה את האדום הקרדינלי על רקע השיש הקר. המוזיקה של פולקר ברטלמן, שעבד עם ברגר גם על "במערב אין כל חדש", מנסה להזריק מתח לסצנות, אבל לעתים היא מרגישה מניפולטיבית מדי, כאילו מנסה לפצות על חוסר המתח הטבעי בעלילה.
התפנית בסיום הסרט, שאמורה להיות מטלטלת ומפתיעה, אמנם מעלה שאלות מעניינות על מקומה של הכנסייה בעולם המודרני, אבל מגיעה מאוחר מדי ובאופן לא משכנע. בסופו של דבר, "עד שייצא עשן לבן" הוא סרט שהכל בו נכון מבחינה טכנית: ההגשה מרשימה, המרכיבים איכותיים, אבל משהו בטעם חסר.
אולי זו בדיוק הבעיה - הסרט כל כך להוט להיות מושלם, שהוא שוכח להגיד משהו מעבר להיותו מותחן סולידי. הוא מנסה להיות גם דרמה פוליטית מתוחכמת וגם מדיטציה על אמונה וספק, אבל מצליח רק חלקית בשתי המשימות. למרות המשחק המבריק של פיינס והצוות המוכשר שסביבו, קשה שלא לצאת בתחושה שהיה פה פוטנציאל לסרט הרבה יותר עוצמתי.
