הבמאי והתסריטאי רנן שור מת בגיל 73: שור היה המייסד והמנהל המיתולוגי של בית הספר לקולנוע "סם שפיגל" שבירושלים ומנהלו במשך 30 שנה. זוכה פרס מפעל חיים מטעם משרד התרבות והספורט לשנת 2024.
שור יליד 1952 בשכונת בית וגן בירושלים ועבר עם משפחתו בגיל 5 לתל אביב. כנער, שיחק תפקידים מרכזיים במחזות הזמר "אוליבר!" (דוג'ר החמקן, "הבימה") ו"המלך ואני" (יורש העצר, תיאטרון גיורא גודיק), הופיע בתחרות כישרונות צעירים ושימש כתב של "קול ישראל" בתוכנית הנוער "רדיועשרה".
שור שירת במשך שנה כחבר בלהקת פיקוד מרכז כצעיר הלהקה בה היו חברים שלמה בראבא, שלומית אהרון, עמרי ניצן, דני וסלי, דורון סלומון ושם-טוב לוי, ולאחר מכן שרת במשך 3 שנים, ככתב צבאי של "במחנה" וגלי צה"ל. הבולטות שבכתבותיו, היו סדרת הכתבות "עמק הבכא", "כוח צביקה", "הקרב על נאפח" על קרבות הבלימה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, עליהן היה מועמד לפרס סוקולוב לעיתונות לשנת 1974.
במקביל לעשייתו ככתב צבאי, החליף שור את מבקר הקולנוע משה נתן ושימש ככתב וכמבקר הקולנוע של במחנה. במסגרת כתיבתו על קולנוע ישראלי ראיין את הבמאי אורי זוהר, ופרסם בביטאוני קולנוע שונים מאמרים עיוניים נרחבים על עשייתו המוקדמת - שטרם זכתה אז למלוא ההכרה בקהילת הקולנוע - אשר יצרו עניין מחודש סביב כלל יצירתו, ובמיוחד בסרטיו "מציצים", "עיניים גדולות" ו"הצילו את המציל" אותם הגדיר שור לראשונה כטרילוגיה התל אביבית של אורי זוהר.
מאמרו "הבבואה הצברית בסרטי אורי זוהר" (רבעון "קולנוע", 1978) נחשב למאמר יסוד על הקולנוע הישראלי ועל הקולנוע של אורי זוהר ומרכיבים מתוכו השפיעו על תערוכת "דלות החומר" במוזיאון תל אביב של האוצרת שרה ברייטברג-סמל. שור הותיר אחריו את בתו המוזיקאית גאיה פלדהיים-שור.
