כלי משחק

זה יכול היה להיות ממש חלומו הרטוב של קים ג'ונג און. 9,000 האקרים המרוכזים באחוזה רחבת ידיים, 2,300 דונם שטחה, ועוסקים במשותף בפצחנות של קוד מחשב.

הבעיה היא שלא מדובר פה במחשב הוליוודי של חברת סוני, אלא במכונות ההצפנה של הצי הקטלני של גרמניה הנאצית. לכן לא נותר כאן מקום להשחיל איזו נימה של הומור, שבוודאי הייתה יכולה לסייע ל"משחק החיקוי" בהפשרה של כמה מהסצינות קפוצות התחת המרכיבות את עלילתו.

הנאצים מטביעים מדי יום את ספינות האימפריה הבריטית ואת אוניות הסיוע האמריקאיות ששטות במרחבי האוקיאנוס האטלנטי, ולבנות הברית אין לכך מענה של ממש. זאת משום שבמלאכת רצח זו מסתייעים הגרמנים בהוראות קרב הנפלטות מתוך מכונת הצפנה הקרויה "אניגמה", שאין מוח המסוגל לפצח את הקודים שלה, וסך כל האפשרויות שלהם עומד על 159 בצירוף 18 אפסים (ובספרות 159,000,000,000,000,000,000).

מי אומר שאין מוח שכזה? בסרט הזה יש אפילו שניים שכאלה! האחד שייך לאלן טיורינג, מתמטיקאי חובב חידות ותשבצים, שעושה לילות כימים על מנת להביס את "אניגמה". המוח השני הוא תיאורטי בלבד וקרוי "מכונת טיורינג", ועד אותה העת הופיע רק כסדרה של נוסחאות המודפסות בכתבי עת מדעיים.

עכשיו הגיעה העת לאחד בין הוגה המכונה לבין היישומים האפשריים שלה. זהו הרובד העלילתי העיקרי ב"משחק החיקוי", שמשתדל לשחזר את החיים בפארק בלצ'לי, 80 ק"מ צפון מערבית ללונדון, שם פעל טיורינג בצוותא עם עוד 9,000 איש החל מספטמבר 1939, על מנת להכות את "אניגמה" שוק על ירך.

אבל זהו רק רובד ראשון מבין שלוש שכבות סיפור המרכיבות את "משחק החיקוי". שכבה אחרת מתמקדת בלימודיו של טיורינג בבית ספר תיכון יוקרתי, תוך הבלטה של מערכת היחסים האישית שלו עם תלמיד לכיתה בשם כריסטופר מורקאם. מותר להניח שמערכת יחסים זו הייתה מקבלת עם הזמן צביון הומוסקסואלי, אלא שמורקאם מת לפתע בגיל 18, וטיורינג כמו התייתם ומתקשה להתמודד עם צלקת אובדן זו.

ומכאן, דילוג רב שנים אל שכבת הסיפור השלישית, שמתחוללת ב 1952, עשור לאחר שגאון המתמטיקה מצליח להתגבר על האניגמה הנאצית. פועלו הכמוס (שיהיה שמור כסוד מדינה עד 1974) כבר מאחוריו, והוא שוב מצוי בספירה המדעית פילוסופית, ומנסה להפיח רוח חיים בבינה המלאכותית, שאת יסודותיה כונן במהלך מאבקו העיקש נגד מכונת ההצפנה.

משטרת מנצ'סטר, העיר שבה חי טיורינג באותן השנים, מתחקה אחר מערכת יחסים בין גברית שהמתמטיקאי מנהל עם גבר צעיר, ומעמידה אותו לדין בעוון התנהגות הומוסקסואלית האסורה על פי החוק הבריטי. חשיפה מכאיבה זו היא שמקצרת את חייו של טיורינג חובב תפוחי העץ, שהתאבד ב 1954 באכילה של תפוח משוח בציאניד.

פועלו המורכב של מי שנחשב לאחד מהוגי הדעות החשובים במאה ה-20, מתכנס כאן לתוך המושג "משחק החיקוי", שטיורינג טבע במאמר מדעי שפרסם ב-1950 ונחשב עד היום כנקודת הזינוק של מדעי המחשב. אף שהמושג עצמו, שעל שמו קרוי הסרט, בא להסביר מדוע חיקוי מוצלח של אינטליגנציה הוא כשלעצמו גילוי אינטליגנציה, הרי שטיורינג כרך במושג הזה, המתואר כמשחק חברתי, עומס של מערכי כוח אירוטיים, הנובעים משלושה שחקנים המשתתפים במשחק - גבר, אישה וחוקר.

הזיהוי הגברי או הנשי מתחלף מדי פעם במרוצת עבודת החוקר/שחקן, מה שמעביר אותנו מיד מהעומקים של המאמר התיאורטי אל עלילת חייו של טיורינג עצמו, שהטשטוש המגדרי היה לו כטבע שני.

טיורינג, שהתנהגותו החברתית השיקה לאוטיזם, השכיל לכונן במהלך פעילותו בפארק בלצ'לי יחסי קרבה עם ג'ואן קלארק (שאותה מגלמת כאן קירה נייטלי), שהתמחתה בפתרון של חידות היגיון. בניגוד לאופיו המסוגר ולהעדפה המינית שלו, התארס עמה המתמטיקאי, והיא התעקשה להינשא לו גם לאחר שגילה לה את סוד הארון שלו.

בסופו של דבר בוטלו הנישואים, אך דומה שהחיים על בלימה ג'נדרית נותבו איכשהו לנוסחת משחק החיקוי, שעיקרה הוא מפגש מטאפורי בין שתי אינטליגנציות הדוברות שפות שונות, אך מוכנות בהחלט להגיע לכלל סנכרון הדדי.

"משחק החיקוי", מובן מאליו, הוא סרט תקופתי, ובשל תקציב הפקה נמוך מדי, העניין הזה מתבלט דווקא לרעה בסצינות רבות מדי בסרט, הנראות כאילו צולמו בתוך תפאורת קרטון.

התסריטאי גראהם מור, שזו לו עבודתו הפילמאית הראשונה, מתבסס על ספרו של אנדרו הודג'ס, מתמטיקאי ופעיל בארגוני גייז, שהתמחה בביוגרפיה של טיורינג. אף על פי שמור הוא טירון בכתיבת תסריטים, הוא השכיל לגבור על מכשלת השעמום הקבועה בסרטי ביוגרפיות, כשערבב ומהל את תקופות חייו השונות של טיורינג, תוך שהוא מוותר במודע על רצף של סיפור ליניארי.

הבמאי הנורווגי מורטן טילדום, שזה לו סרטו הראשון בשפה האנגלית, נבחר לעשות את העבודה. טילדום, שאחראי לסרט הפעולה הסקנדינבי "ציידי הראשים" (2011), הוא מקצוען רהוט, אך מתקשה לצקת שאר רוח לסצינות רבות ב"משחק החיקוי", שאמור להניב בעיקר ראייה פילוסופית גדושה בשאר רוח וביכולות נבואיות.

שחקנים לא מעטים גילמו בעבר את דמותו התלושה/תמהונית של טיורינג. דרק ג'קובי, למשל, עשה זאת אפילו פעמיים. כאן הופקדה הדמות אצל בנדיקט קמברבאץ', המתמחה, כך נראה, בגילומם של מפצחי חידות. הוא עשה זאת ב"שרלוק" המגולל את קורותיו של הבלש הלונדוני הדגול, וכן בדרמת טלוויזיה על אודות הפיזיקאי סטיבן הוקינג, וגם בעיבוד האחרון ל"החפרפרת" מאת ג'ון לה קרה, המתמקד במשחקי ריגול והתחזות.

כמקובל בסרטים פופולריים על אודות גאונים חריגים ("נפלאות התבונה", "איש הגשם", "התיאוריה של הכל"), מהמר גם קמברבאץ' על משחק וירטואוזי, מעט מוחצן מדי, אבל בסופו של דבר די משכנע.

"דאנה איבגי מצליחה לבנות דמות מרובת ניואנסים". צילום יח"צ
 

איש לא יגזול את גבי מחלי. אף שהן רק אחיות, מדובר בתלות סימביוטית המוכרת אולי מיחסים טעונים והיסטריים בין אם חד הורית חרדתית לבין תינוקת חסרת אונים.

אף שגבי כבר בת 24, היא באמת חסרת אונים, שכן היא סובלת מקושי התפתחותי בולט, שהותיר אותה עם מנת משכל נמוכה, ושלל ממנה את יכולת הביטוי המילולית. חלי המבוגרת מגבי בשלוש שנים, מתייחסת אליה כאילו היא שלוחה של הגוף שלה עצמה. בהיעדרה של אם אמיתית, שהעדיפה לצאת לגמרי מהמשחק המשפחתי, נותרו שתי האחיות כישות אנושית אחת, כאילו הן תאומות סיאמיות שלא הופרדו.

חלי (לירון בן שלוש) היא מאבטחת בבית ספר תיכון, ואילו גבי (דאנה איבגי) כלואה בדירתן המשותפת, ממתינה לאחותה שתבוא לטפל בה ולהתמסר למוגבלויותיה. זהו תא אנושי סגור, המבריח כל פולש או חטטן התוהה על מערך הכוחות הנפשי, שהופך לעתים את האחות הבריאה לתלויה בגחמותיה של אחותה המפגרת.

לפתע נופל דבר: זוהר, מורה מחליף בבית הספר שבו מועסקת חלי, מצליח להערים על חומות המגן של המאבטחת, ולחדור אל חייה ואל הטריטוריה הפרטית, שעד אז הייתה רק בשליטתן של שתי האחיות.

המפליא הוא שזוהר (יעקב דניאל זאדה) כלל אינו מנסה להשתלט על השטח שכבש. להפך. זוהר מתמסר לגחמותיהן של השתיים, ועוד רגע קט והוא אף מחליף את חלי בפונקציית האם המטפלת בגבי.

אף על פי שהעלילות אינן דומות, וגם מגמותיהן הפסיכולוגיות אינן זהות, הרי ש"את לי לילה" מזכיר במערך הכוחות שמניע אותו, וגם ברגישות שלו, דווקא את "ביבר הזכוכית" של טנסי וויליאמס, שנכתב לפני 70 שנה ועדיין זוהר על בימות התיאטרון ברחבי תבל.

בני הזוג אסף קורמן, בסרטו הארוך הראשון כבמאי, ולירון בן שלוש, בתסריט הראשון שכתבה, חברו יחד להפקה הזאת. בן שלוש ביססה את התסריט על ניסיון החיים הפרטי שלה ושל אחותה הפגועה. קורמן ובן שלוש מחלקים ביניהם את האחריות להצלחה היפה הזאת, שמבליטה גם את איכויות המשחק של יעקב דניאל זאדה, שבונה תפקיד מנומק ומפתיע של גבר חלש־חזק, נשלט־שולט, פריך וגם איתן.

אך מעל כולם מזדהרת תרומתה הייחודית של דאנה איבגי ל"את לי לילה". איבגי בתפקיד גבי המוגבלת, מצליחה לבנות דמות מרובת ניואנסים, דווקא מתוך הישות קהת החושים שהופקדה בידיה.

מעבר למיומנות הטכנית הגבוהה בביצוע התפקיד הקשה מהבחינה הפיזית, תורמת איבגי תובנות פסיכולוגיות המרחיבות במידה רבה את טווח הביטוי של הדמות חסרת יכולת הביטוי, שהוטל עליה לגלם. זוהי עבודה חסרת רחמים, הנקייה לגמרי מאלמנטים של קיטש והתחנפות לקהל, שמציבה את איבגי במקום הבולט ביותר השמור לשחקניות בנות דורה.