עבור כל הסבור שטים ברטון הוא גאון הדור, נערך טקס ההכתרה הרשמי שלו עוד בשנת 2009 , כאשר המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ערך רטרוספקטיבה מקיפה לעבודות הציור, העיצוב והקולנוע שלו. עבור כל יתר האנושות, שרואה את ברטון כעוד אחד בשורה ארוכה של אמנים מזרם הפופ־ארט, המושפעים (ואולי אף מעתיקים) מרוי ליכטנשטיין ואנדי וורהול, ייראה גם "עיניים גדולות" כמוצר רווי עודפים של חזותית מעייפת במידה רבה.

ברטון המנוסה, ש"עיניים גדולות" הוא סרטו הארוך ה-17, הנו קולנוען בעל עולם סגור ומנומק, שנסמך בעיקר על תחושות גותיות, מאפיינים אפלים והמון־המון קיטש. מהבחינה הזו אין הבדל רב בין "ביטלג'וס", "המספריים של אדוארד" או "צ'רלי בממלכת השוקולד", כולם סרטי פנטזיה פרי רוחו, ובין "עיניים גדולות" המבוסס על מקרה ביזארי שאכן התחולל בארה"ב במרוצת שנות ה־60 של המאה הקודמת.
 
מדובר בזוג נשוי- וולטר ומרגרט קין- שהתפרנס היטב משיווק זבל אמנותי שאופיין בציורים ובפוסטרים, שבהם הובלטו דמויות של ילדים וילדות בעלי עיניים גדולות ועצובות. הייתה זו תעשיית ג'אנק מהסוג שפרנס היטב את יצרני הפוסטר של הילד הבוכה, שנפוץ בעבר בכל העולם, גם ברחבי הסלונים במדינת ישראל. העוקץ בסיפור על אודות בני משפחת קין הוא שהייתה זו האישה מרגרט שציירה את הדמויות המאוסות, אך וולטר הוא שהתהדר בפומבי  של הצייר. הסיבה, אם לצטט את הבעל הממולח, היא ש"בני אדם אינם לוקחים ברצינות אמנות של נשים".
 
על פי המתואר בסרטו של ברטון, הרי מרגרט הייתה שפחתו של וולטר במשך תריסר שנים, וכל אותה העת עסקה בעבודות כפייה שהוא הטיל עליה- ציור של עוד ועוד ילדים עם עיניים מוגדלות. רק לאחר שנמלטה מחסותו הלוחצת ועקרה מסן פרנסיסקו למגורים באיי הוואי, העזה מרגרט להוציא לאור את האמת על אודותתעשיית הציורים הזאת. וולטר, שעסקי האמנות המשגשגים שלו  בשל האשמותיה של פרודתו, תבע אותה לדין, והמעמד הדרמטי בבית המשפט הפך לאירוע מכונן, כאשר השופט הושיב את השניים באולם הדיונים וציווה עליהם לצייר בפניו ילד עם עיניים אקסטרה־לארג'.
 

הצד הברור ב"עיניים גדולות" הוא המבט על ניצול האישה. סצינות הפתיחה מתארות את מרגרט כשהיא נמלטת ביחד עם בתה הקטנה מבעלה הראשון, שעמו חיה במדינת טנסי. אקט מרשים זה של הצהרת עצמאות נשית מתמוסס בהמשך כשאותה מרגרט מתוארת כקורבן מרצון לנכלוליותו של בעלה
השני וולטר, וכן כאישה שהולכת שבי אחר אמונות כמו נומרולוגיה וכתות דתיות כמו עדי יהוה.
 
הצד הנוסף בסרט, זה שעוסק בהיבטים של הערך האמנותי לציוריה של מרגרט, פחות ברור, שכן הוא מתפצל לשני דיוני משנה; האחד הוא, כמובן, הדיון על אודות הזכות לקניין רוחני לעבודתה של הציירת. האחר הוא הוויכוח על אודות מרכיבי הקיטש בציורים הללו, שנחטפו כמו פטריות חמות או כמו לחמניות
לאחר הגשם. בשני המקרים ברטון אינו מספק רמות דיון בעלות משמעות של ממש. זאת אף על פי שהוא עצמו עשה לפני 20 שנה את הסרט הזה. אז קראו לו "אד ווד", והוא התמקד במי שנחשב לבמאי־הכי־גרוע־בתולדות־הקולנוע, ובה בעת התעקש האיש ההוא להיחשב לבן חוקי בקרב קהילת הקולנוענים.
 
מי שנושא באחריות רבה לכשל המובנה ב"עיניים גדולות" הנו השחקן כריסטוף וולץ, המגלם את דמות הבעל הנוכל. וולץ, שזכה לפרסום כלל־עולמי בשל הופעתו בסרטי קוונטין טרנטינו- "ממזרים חסרי כבוד" ו"ג'אנגו ללא מעצורים", הוא שחקן חד־ממדי, שממיר בניית דמויות ברצף של להטוטים לשוניים ובעוויות פנים. אצל טרנטינו, חובב הג'סטות הגדולות והריקות מתוכן, קל היה לו להסוות את חולשותיו המקצועיות. ב"עיניים גדולות") ממש כמו ב"אלוהי הקטל" של
רומן פולנסקי, שגם בו הוא נטל חלק) וולץ נדרש למעט יותר מסתם גלגולי ממבו־ג'מבו עם העיניים והלשון, וכישלונו ברור.
 
ביום חמישי התבשרו חובבי הוליווד כי השנה הנוכחית היא שנה מיוחדת, שכן הפעם, בניגוד לשנים עברו, איימי אדמס איננה מועמדת לאוסקר. אפילו אנשי האקדמיה ההוליוודית הבינו את חולשת הופעתה ב"עיניים גדולות". כשהיא מחופשת לסטלה סטיבנס, שחקנית פופולרית ה־60 , נראית אדמס על הבד בפוזה המומה ונטולת הבעה, כאילו חטפה בומבה על הראש.
 
מה שבכל זאת מציל את "עיניים גדולות" מכישלון מוחלט היא מיומנותו של ברטון בכינון עולם אקלקטי, ספק בסגנון רוקוקו, ספק מחווה לאנדי וורהול. על כך הוא חייב תודה לצלם הצרפתי ברונו דלבונל, שכבר הפליא לפני כשנה כשברא עולם תקופתי גם עבור האחים כהן בסרטם "בתוך לואין דיוויס".

"עיניים גדולות", ארה"ב 2014