"בזרוע נטויה": ספר חדש על ז'נאר סרטי המלחמה הישראלים

בקיצור: תוך פחות משלוש שנים, קצת אחרי שוך הקרבות של מלחמת לבנון 2 בקיץ 2006, יצאו לאקרנים: "בופור" של יוסף סידר - על פי ספרו של רון לשם "אם יש גן עדן", "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן, ו"לבנון" של שמוליק מעוז. שלושתם סרטים אישיים מאוד. בשלושתם הופך הילד-נער לגבר מחוספס ולנשים שמור מקום מיוחד, כזה שטרם נתגלה.
 

בספרו החדש, "בזרוע נטויה ובעין עצומה" (הוצאת עולם חדש), חוקר ניב את שלושת הסרטים הנ"ל, שקדמו להם: "שתי אצבעות מצידון", "גמר גביע" ו"עונת הדובדבנים", שטפלו במלחמת לבנון הראשונה, כשתותחיה עדיין רעמו.
 

"כי מלחמת לבנון הראשונה הייתה הארוכה במלחמות ישראל: 18 - או אם תרצי - ח"י שנים - מ-1982 עד 2000. שנית, היא הייתה המלחמה הראשונה שבה הכלי הקולנועי כבר עמד לרשות לוחמיה, אול ליתר דיוק – בוגריה, ככלי ביטוי אמנותי נגיש. האם כמות הביטוי הקולנועי הגדולה הזאת, אומרת משהו על חשיבותה ההיסטורית של המלחמה הזאת? לאו דווקא. מלחמת יום כיפור, שהייתה לא פחות חשובה בהיסטוריה שלנו, כמעט ולא זכתה לסרטים. אז מה?".

"כי הופעתם המאוחרת, כמעט בעת ובעונה אחת, דור שלם אחרי פרוץ מלחמת לבנון 1, נראתה לי מוזרה, מפתיעה ומרתקת לחקירה ופענוח. העבודה על הספר הייתה כרוכה בצפייה מרובה, רבת פעמים, בכל הסרטים הנדונים בספר, ובקריאה מעמיקה, רבת פעמים - בספר 'אם יש גן עדן', עליו מבוסס 'בופור'".

"יוצרי הסרטים בארץ, בעצם בכל מקום, לא מייצגים את הציבור, כלומר את העם כולו, אלא אך ורק את עצמם. במקביל יש לזכור כי יוצרי הסרטים – בכל מדינה, לא רק פה - באים מהאליטות החברתיות, ומקבלים כסף ממשלתי לעשיית סרטים מקרנות הנשלטות על ידי האליטות החברתיות. כך שבסופו של דבר, לא כבודדים, אבל כקורפוס, הסרטים מייצגים את הדעות, אם הן מביעים דעות, של אותן האליטות. במקרה של סרטי מלחמת לבנון זה בולט, כפי שאני טוען ומוכיח בספר, באופן זועק למדי".

"אני יכול להגיד בבירור שבכל הסרטים שבהם דן הספר שלי, שלושת הסרטים שהזכרתי, גם 'שתי אצבעות מצידון' - שנוצר תוך כדי המלחמה - וסרט הטלוויזיה התיעודי 'זרעי קיץ' - שנעשה בכלל על מלחמת לבנון השנייה, החייל הישראלי וישראל בכלל, מוצגים כקורבן, מכל מיני סוגים ואופנים, במנותק מכל אחריות למצב אליו הוא נקלע או נכלא", מייצר ניב תובנה להבנת תמצית מהות ספרו.
 

 "כך זה מוצג בכל הסרטים כאחד, מלבד הגורל והגזירה הלאומיים, הדתיים והיהודיים, במנותק מכל הקשר שהוא. לא פוליטי, לא חברתי, לא היסטורי, ולא כלום".
 

"אצל האליטות הישנות, החילוניות האשכנזיות, והמזרחים המוביליים, הפך המיתוס מהקרבה לקורבנוּת. כלומר, מיתוס הקרבת החיים למען המדינה, הציונות, הלאום, העם והמדינה, להתאבלות על מות הצעירים. באמצע, באזור המזרחיים הלא מוביליים  והעולים החדשים - נותר המיתוס כשהיה: הקרבה למען העם והמדינה. 
 

"השינוי החשוב והמשמעותי יותר חל בקרב האליטות 'החדשות-ישנות', הדתיים האשכנזים, הכיפות הסרוגות, המתנחלים - המהווים היום את חוד החנית הקרבי והפיקודי, לפחות עד רמת המח"טים של צה"ל, ששם הפך מיתוס הגבורה וההקרבה, מכזה שנעשה למען העם המדינה, לכזה שנעשה למען האל ומצוותיו. בעיקר מצוות יישוב הארץ, שהיא בעצם המצווה הכי חשובה בתורה שלהם.
 

"זה בולט במיוחד בסרט 'זרעי קיץ'', בדבריה של חגית ריין, שגם קראה לבנה בניה, כלומר 'בן האלוהים', ומספרת שידעה מראש, לכאורה, שבנה נולד ונועד למות למען האל הנ"ל. במובן הזה, יש בתורת המתנחלים הקנאים, שרואים עצמם כיהודים הכי טהורים, אלמנט נוצרי מהותי, שכן אצל היהודים בוטלה הקרבת הבן למען האל בסיפור התנ"כי המיתי של עקידת יצחק. ואילו הנצרות החזירה את מצוות הקרבת הבן, בסיפור ישו והקרבתו לאל, לכאורה למען האנושות. כך נוהגים קנאי הדת היהודית שלנו". 

"קודם כל, סרטי מלחמה בכלל וסרטים אנטי מלחמתיים בפרט, ישראלים ולא ישראלים, מעודדים מלחמות וגיוס ליחידות קרביות. מלחמות תמיד מצטלמות כחוויה וכיף, עם אחלה מוזיקה וכל זה. הסרטים הספציפיים שאני מנתח בספר, מבטאים באופן חד וחריף את התופעה שחלה בחברה הישראלית ויחסה לצבא, במשך כל שנות מלחמת לבנון, ומאז ועד עתה".

האליטות הקרויות ישנות – הקרויות בטעות 'שמאלנית' – עזבו, או נטשו את עמדות הפיקוד והקרביות של צה"ל, ואת מקומם ממלאים מזרחיים מהפריפריה, עולים חדשים, בעיקר מברית המועצות לשעבר, אבל גם מאתיופיה. ובמיוחד, ובאופן עמוק ביותר, הכיפות הסרוגות".

מה לא בא לידי ביטוי בסרטים האלו? ממה היוצרים השתדלו להתעלם? 

"משני דברים עיקריים, שהם אולי דבר אחד: מידת אחריותנו שלנו, כעם וכבני אדם, ולו המזערית ביותר, למלחמות שאנו מנהלים, והורגים ונהרגים בהם. הדבר השני – ההקשר, יהיה הקשר מכל סוג שהוא, שבו צומחות ומתקיימות המלחמות הללו שאנחנו הורגים ונהרגים בהם".

עד כמה הביקורת מקבלת ביטוי בסרטים האלו?

"איזה ביקורת? אין בסרטים הללו שום ביקורת על שום דבר. הביקורת היחידה שיש למשל על אריאל שרון, מי שהגה - ליתר דיוק הזה - את מלחמת לבנון, עם הניסיון המטורף להמליך עליה את באשיר ג'ומאייל משת"פנו, כפי שהיא מופיעה ב'ואלס עם באשיר', זה שהוא היה אוכל חביתה עין מחמש ביצים. ווואו!".