הולכת רחוק, ארה"ב 2014
שניים וחצי כוכבים
הקשב! מסדר הקלישאות יעבור לדום! אב אלים ואלכוהוליסט; אם כיפית שנקטפה בייסורים קשים; אישה צעירה שממירה בעל אוהב בחיי שוליים, כולל צריכת הרואין ועודפים של סקס מזדמן. והאישה הצעירה הזאת, ריס וית׳רספון בשבילכם, נחושה לסדר מחדש את הראש שלה. האופן שבו היא בחרה לבצע את התיקון ההכרחי בחייה הוא מה זה מקורי - יציאה לטרק פיזי-נפשי, שבמהלכו תבחן מקרוב את השילוב של אפשרויותיה הגופניות ויכולותיה הרוחניות.
ובכן, המסדר יכול לעבור לנוח. הגיבורה, שריל סטרייד שמה, בוחרת לכתת רגליים על פני המשעול הפסיפי, שמתמשך ממדבריות דרום קליפורניה עד הקצה הצפוני של מדינת אורגון. מסע רגלי בן 1,700 קילומטרים, שאותו היא בחרה לעשות בקיץ 1995, ועל אודותיו היא פרסמה ספר זיכרונות, שהפך לרב מכר אמריקאי.
אישה לבדה, מה יש לה בחייה? פחד מאנסים, מנחשים וממחסור בנוזלים. הדמות שמגלמת וית׳רספון אבודה עד כדי כך שהיא יוצאת למסע המאתגר הזה ללא שום הכנה. המטען שאותו היא נושאת על גבה כבד פי שניים מצרכיה. היא משתמשת בציוד שאפילו את חוברת הוראות ההפעלה שלו טרם קראה. מזלה שהיא, רגישה שכמותה, לפחות הצטיידה בכמה ספרי קריאה, שילוו אותה בבדידותה. הפער בין אישה המתוארת כפמיניסטית עצמאית לבין אופני התיאור הקלאסיים שלה כיצור אנושי, שאפילו הוא לא יכול לסמוך על עצמו, מלווה את ״הולכת רחוק״ לכל אורכו. שכן יוצרי הסרט לא לגמרי סגורים סופית על הנושא המרכזי שלו; האם זהו תהליך בניית האישיות מחדש של הגיבורה, או שמא סיכום מערכת היחסים האבודה עם אמה המנוחה (לורה דדן)?
מאחר שמדובר פה בסרט המתבסס על מקרה שאכן אירע לפני שני עשורים, הכל מוזמנים לבוא ולטעון ש״ככה זה היה״. אלא שטיעון זה מתפוגג מאליו, שהרי התסריט שעליו מבוסס הסרט הוא עצמאי, ואמור להיות בעל הנמקות משלו. בעיתונות האמריקאית, למשל, מתרעמים על הבמאי הקנדי ז׳אן מרק וואלה, ששמט החוצה את אחותה של הגיבורה, שחיה וקיימת עד עצם היום הזה. מובן שהתערבות של התסריטאי במציאות כפי שהייתה נובעת מרצונו הדרמטורגי להותיר את הגיבורה במערכת יחסים אקסקלוסיבית עם אמה המנוחה. כך שהטיעון ״ככה זה היה״ שוב אינו תקף.
הכינו את הכינורות. יפעת הזריחה, תפארת השקיעות, תחושת השחרור לנוכח מרחבי המדבר הקליפורני והרי אורגון המושלגים. כל זה הוא הערך המוסף הטרנסצנדנטלי שהמסע הפיזי אמור לספק לצופים. בכמה סרטים אמריקאיים המשתייכים לאותו ענף יצירה של ״הולכת רחוק״ זה אכן הצליח. לראייה: ״עד סוף העולם״ (שון פן) או ״127 שעות״ (ג׳יימס פרנקו). קשה להניח את האצבע על הסיבות שהותירו את סרטה של וית׳רספון ללא יכולת המראה אל אופקי כוונותיו הנעלות. אולי דלותה של הדמות, או האופן שבו התסריטאי האנגלי ניק הורנבי (דווקא הוא?) העתיק לבד את ספר הזיכרונות של סטרייד. או אולי דווקא אופי הופעתה של וית׳רספון. מאז זכתה באוסקר בעבור גילום דמותה של זמרת הקאנטרי ג׳ון קארטר ב״הולך בדרכי״, מתקשה וית׳רספון להתמקד בבניית קריירה קוהרנטית. עשרה סרטים היא עשתה מאז הזכייה ההיא, וביניהם קומדיה (״איך אתה יודע״), סרט רומנטי (״מים לפילים״), דרמה קודרת (״מאד״), בשורה הומנית (״השקר הטוב״) וכן סרטי פשע ואקשן. ובכולם היא פספסה. הפעם, לפחות בכל הנוגע לחזית האוסקר, מאמציה עלו בטוב, והיא שוב בין חמש המועמדות הסופיות. גם כן סוג של נחמה.