"עדיין אליס"
הדבר המפליא בנוגע ל״עדיין אליס״ איננו האוסקר שבו זכתה בתחילת השבוע ג׳וליאן מור, אלא העובדה שריצ׳רד גלייצר הצליח לביים סרט זה, המתמקד באישה חולת אלצהיימר, אף שהוא עצמו לוקה בתסמונת ALS - מחלת ניוון השרירים, שממנה סובל גם סטיבן הוקינג. גלייצר, שעשה את הסרט ביחד עם ווש ווסטמורלנד, בן זוגו לבימוי זה 13 שנים, איבד זה מכבר את יכולת הדיבור שלו, והוא העביר לצוות ההסרטה את הוראות הבימוי באמצעות הקלדה במכשיר האייפד שלו.
ג׳וליאן מור מגלמת אישה שהעולם הרבה לחייך לעברה. היא פרופסור לבלשנות באוניברסיטת קולומביה היוקרתית, מתגוררת בחלק המוצלח של מנהטן, ועושה את סופי השבוע בבית הקיט המשפחתי, שנטוע על חוף האוקיינוס האטלנטי. בעלה הוא רופא המתמחה במחקר, וגם שלושת ילדיה יצאו מוצלחים. הכל באמת טוב ויפה, עד שהכל מתחיל להיות באמת באמת רע ומר.
בתחילה היא שוכחת מילה פה ומילה שם. לאחר מכן היא מתחילה לאבד אוריינטציה, והולכת לאיבוד אפילו כשהיא עושה ג׳וגינג במשעולי האוניברסיטה שכה מוכרת לה. לאחר כל המכות הקטנות הללו, מגיעה הבשורה המרה על אודות האלצהיימר שבו לקתה, למרות שהיא רק בת 50. העובדה שמחלה קטלנית ובלתי ניתנת לריסון זו תקפה אותה בגיל כה מוקדם, מצביעה על אלמנט התורשה שטבוע בה. במילים אחרות: נשקף סיכוי קודר של 50% שגם בגנים של שלושת ילדיה המוצלחים מקננים זרעי המחלה.
סיטואציה רפואית חסרת מוצא זו מהווה תשתית לסרט צנוע ולגמרי לא חשוב מהבחינה הפילמאית, שדומה כי מטרתו המוצהרת הייתה קודם כל להשיג עבור מור את האוסקר הנכסף, לאחר שהייתה מועמדת לפרס כבר חמש פעמים. והנה, ביום ראשון האחרון, הושגה המטרה הזאת במלואה.
מובן שהייתה ל״עדיין אליס״ גם משימה משנית בלתי פסולה - לעורר מודעות ציבורית ואמפתיה לקורבנות המחלה. גלייצר ושותפו ווסטמורלנד, שזה עבורם סרטם המשותף הרביעי, העתיקו לבד את ספרה של ליסה ג׳נובה, המתחקה אחר השלבים השונים והבלתי ניתנים לעצירה שבהם מתקדם האלצהיימר בגופה של אליס. עד כאן מתבצעת העבודה על הסרט באופן תקין, אלא שהחלטה מוקדמת של הקולנוענים שלא להתמקד בשלבים היותר מכוערים של התדרדרות החולה, כמו עוטפת את ״עדיין אליס״ בשכבת טיח דקורטיבי, אסקפיסטי במי¬דה רבה, המעניקה למוצר שלהם חותם של סרט פרסומת המעוקר מכל אותם סממנים של ריאליזם מייאש.
עזר כנגדם מוצאים צמד הבמאים בעבודתו של דני לנואר, צלם צרפתי מיומן המרבה לעבוד עם אוליביה אסיאס ופרנסואה אוזון. עבור ״עדיין אליס״ הוא הכין מצע ויזואלי שמתאפיין בגוונים בהירים של בז' וחום אופטימיים, שכמו משככים את האימה של הצופים מפני מוראות המחלה. חולשה נוספת של הסרט מתבטאת בכליאתה של הגיבורה בתוך בועה אישית, וניתוקה מהעולם הסובב אותה. החלטה זו מקילה על הבמאים לנכש החוצה את הקשיים היומיומיים המבעיתים, שמתלווים בדרך כלל לקצב התקדמותה של המחלה המכרסמת בהתמדה את תאי מוחו של החולה.
ככל שהדברים נוגעים למור, היא בהחלט מבצעת עבודת משחק ראויה לשבח, שעיקרה מעבר מעודן, לפעמים בלתי מורגש, ולעולם לא מלודרמטי מדי, ממצב של חדות אינטלקטואלית אל עבר אזור הדמדומים השכלי ושקיעת התודעה. מור משכילה להוסיף גם שפת גוף המשלימה את התקלפותם ונשירתם בזה אחר זה של המאפיינים האנושיים והבוגרים אצל חולת האלצהיימר.
העדים הקרובים המלווים את תהליך הקמילה של הגיבורה הם כמובן בעלה וילדיה. בכל הקשור לעיצובם של אלה, כושל לגמרי התסריט של ווסטמורלנד וגלייצר. אלק בולדווין, המגלם את הבעל הרופא, עושה כל מה ששחקן בסדרת טלוויזיה סטנדרטית היה עושה במקרה דומה, וזה לא הרבה. דמות בתה של מור שמגולמת על ידי קריסטן סטיוארט, גרועה אף יותר. לא כל כך באשמתה של השחקנית, אלא משום שהתסריט מעמיס על גבה כמה טונות של מלודרמה וקשקושי אם-בת רגשניים.
"עדיין אליס". צילום: יח"צ
למרות נוכחותם על הבד של שמות הוליוודיים כבדים למדי כמו מור, בולדווין וסטיוארט, הרי שתקציבו הכולל של ״עדיין אליס״ עמד על חמישה מיליון דולר בלבד. זוהי עדות נוספת לעצם ההתגייסות הכללית לשם הבטחת האוסקר לשחקנית שאכן הייתה ראויה לו השנה יותר מכל מתחרותיה.
"בן זקן"
גברים סמרטוטים. שלומי בן זקן (אלירז שדה) מגדל לבד את בתו רוחי, שננטשה על ידי אמה. בן 34, ללא אישה לצדו, הוא ישן במיטה אחת עם רוחי הקטנה. ביתרת הזמן, כשהוא לא ישן, הוא מצוי בדיכאון. גבר פסיבי, חסר רצון משל עצמו, נגרר בעקבות האירועים. וגם חסר עבודה, ודירה משלו. מתגורר אצל אמו. ליאון (רונן מקיקס עמר), בן ה-36, הוא אחיו של שלומי. גבר חסר ביטחון עצמי, שלא מכבר החל בתהליך של התחזקות וחזרה בתשובה, ובה בעת נטש, סליחה זרק מעליו, את חברתו האוהבת. גם הוא, כמו שלומי, מתגורר עם אמא. לאחים יש גם שכן מקריח, וגם הוא מתגורר עם אמו. מסוגר בבית, מאחורי תריסים מוגפים, ומגלה סימנים מסוכנים של פדופיליה פעילה.
נשים מחוקות. האלמנה דינה (חני אלימלך הרצל), אמם של שלומי וליאון, כלל אינה יוצאת מהבית. מבוקר ועד הטלנובלה הטלוויזיונית של הערב, היא עסוקה בניקיונות, ובהכנת מזון לשני בניה. לא, היא לא שולטת בהם, אלא נגררת אחריהם. והרי הם עצמם בבחינת טיפוסים נגררים. כך שהבית כולו עומד בסימן שקיעה. ריקי (בת אל משיאן), בת ה־20, היא אותה צעירה שליאון זרק מעל פניו, והיא מוכנה לעשות הכל, ובעיקר להתבזות, על מנת לזכות בקמצוץ מתשומת הלב שלו. וישנה גם קאמילה, עובדת הרווחה השכונתית, שאינה יודעת איך להתמודד עם העזובה הנפשית שמקננת בשלומי ובבתו רוחי. אבל את דמותה לא רואים, אלא רק שומעים בפסקול הסרט. עד כדי כך מחוקה היא הסמכות השלטונית בשכונה.
רוחי, כולה בת 11, תקועה בתווך - בין הכלום הגברי ללא כלום הנשי. בלי אופקים לשאוף אליהם, ללא עבר שנגזל ממנה עם בריחת אמה, ובלי שום עתיד ראוי, אלא אם היא תחדל להתגורר במיטת אבא. רוחי חייבת להיעקר מביתה, משכונתה וממשפחתה, רק כדי שתוכל למצוא לעצמה זהות להזדהות עמה.
עלילת ״בן זקן״, סרטה הארוך הראשון של אפרת כורם, נטועה בשכונת מצוקה באשקלון, ולכורם זו הפעם השנייה שהיא מתמודדת עם נושא חברתי נפיץ שכזה. בעבר, בעת לימודיה במכללת ספיר שבשדרות, היא ביימה סרט קצר בשם ״ברחל בתך הקטנה״, העוקב אחר תהליך התבגרות קשה העובר על נערה בת 16, רחל שמה, הגדלה לצד אב מובטל ואם מוכה. והנה היא שוב כאן, רחל, המכונה הפעם רוחי. מתבוננת, סופגת את עליבות החיים, ומעת לעת מתפרצת לכל עבר בחספוס אלים, שיש בו כדי להצביע על התהוותו של הניכור לקיום בחברה הישראלית התקנית, עם או בלי מירכאות.
״בן זקן״ מיטיב, אם כך, לחשוף במלוא עירומה את הסיטואציה הפסיכו-סוציולוגית, שמזינה כמו במעגל סגור את תהליכי הנביטה של בני הדור השלישי למצוקה. מבחינות רבות ממשיך סרטה של כורם את אותו קו מחשבה שליווה את הפקתם של סרטים כמו ״המשגיחים״ של מני יעיש, ״ציון ואחיו״ בבימוי ערן מרב, או ״וסרמיל״ שעשה מושון סלמונה.
אל העזובה הנפשית, שבתוכה שקועות הדמויות השונות ב״בן זקן״, חיברה הבמאית כורם מבע חזותי משלים. בעזרתו של הצלם שפיר סרוסי היא מכוננת על הבד מראה עלוב בכוונה תחילה, שמסתייע בשוטים ארוכים, תוך הימנעות ככל האפשר מצילומי תקריב, ובתמיכה של עריכה מינימלית בלבד. הפטאליזם האפתי שבו מדשדשות הדמויות מוצא לו, אם כך, פרטנר ויזואלי תואם, ובכך כאילו בוקעת מהבד איזושהי שלמות יצירתית.
משום מה, כל הכוונות הטובות הללו אינן מתרוממות לכדי אמירה בעלת עניין, ו״בן זקן״ שוקע אל תוך הרזון הסיפורי שכורם מכתיבה לו. ייתכן כי משחקם הפושר של מרבית המשתתפים בסרט תורם אף הוא לאפקט ההתנמנמות המסוימת של העלילה. יוצאת דופן היא הופעתה מול המצלמה של הילדה רום שושן, המגלמת את רוחי בהתמסרות טוטאלית ובאמינות מרשימה. חבל שהיא, הקטנה, לבדה במערכה זו.