יצירתו הקולנועית, כמו גם תדמיתו הציבורית, של פול תומס אנדרסון (״מגנוליה״, "זה ייגמר בדם", ״המאסטר״) סבלה עד כה משילוב קטלני בין הערכה עצמית מופרזת ובין עדת מעריצים רעשנית, שפיתחה סביב סרטיו הנפוחים פולחן כמעט דתי. לכן מפתיע לגלות כעת כי ב״מידות רעות״, סרטו העלילתי השביעי, מצליח אנדרסון להינתק במידה רבה מהרעות החולות שאפיינו את עבודתו.
אולי ההישענות הנדירה של אנדרסון על מקור ספרותי קיים (עיבוד לרומן מאת תומס פינצ׳ון) ואולי בחירת הנושא שמחייבת את הסרט לעמדה הגדושה בהומור עצמי הן שמדללות את האלמנטים הפומפוזיים ב״מידות רעות״, ומאפשרות גישה ישירה, ללא כל הבלה-בלה הסמי-פילוסופי, אל גיבורי העלילה הנפתלת, שנפרשת לרווחה במהלך 148 דקותיו של הסרט.
״מידות רעות״ נטוע בלוס אנג׳לס בשנת 1970, כשמסביב רוחשים הקולות האופוזיציוניים נגד ממשלו של הנשיא ריצ׳רד ניקסון ונגד המעורבות האמריקאית במלחמה בווייטנאם. תרבות הנגד הזאת, שהניבה קוקטייל חברתי של היפים, צרכנות סמים מוגברת, פתיחות מינית בוטה והמון תורות ניו אייג' אופנתיות, מוצאת לה ביטוי נרחב ואירוני ביותר ב״מידות רעות״. למעשה, צפייה בסרט זה דורשת מבט מעט לגלגני, מעין נעיצת לשון בלחי, על הקרקס האנושי המתרוצץ מול העיניים. דווקא אנדרסון, מכל ההיצע של קולנועני אמריקה, מצליח לתזמר זאת על הבד כאילו הוא זרוע מאוחרת של רוברט אלטמן הגדול, שהתמחה במבט המשועשע על פני הסבנטיז ההן, בסרטיו כמו ״מ.א.ש״, ״שלום לנצח״, ״המהמרים״ או ״נאשוויל״.
במרכז העלילה, או מוטב לומר העלילות המקבילות, מוצב בלש פרטי בגילומו של חואקין פיניקס, שעיקר דאגתו איננה נתונה לפיצוח האמת, כמו לאספקה שוטפת של סמים לצריכה עצמית. מול עיניו המטושטשות לעתים פורחת מציאות מעורערת, שבה באים והולכים אנשים תלושים אף הם מהמציאות, ונתונים תחת צו זלילת החומרים הממכרים.
איזושהי אישה (קתרין ווטרסטון) המגיחה מהעבר מבקשת מהבלש לאתר עבורה את החבר הנשוי שלה (אריק רוברטס), כריש נדל״ן שנעלמו עקבותיו. כמה פרקליטים (ריס וית'רספון, בניסיו דל טורו) בוחשים אף הם במרק הזה, שבו משתכשכים יחד כל ירקות העונה- אופנוענים נאצים, מבריחי הרואין מסין, שוטרים מושחתים, פנתרים שחורים וסוכנים חשאיים. אפילו אם היה הבלש צלול במוחו, ברור שגם אז היה מתקשה לתמרן בין הערב-רב הזה. כשהוא נע על דלק פסיכדלי, מובן שהמצב רע עוד יותר.
אם משווים את ״מידות רעות״ לסרטו של אלטמן ״שלום לנצח״ (המבוסס על ספר של ריימונד צ'נדלר), המתרחש באותה הטריטוריה בדיוק, אפשר מיד להיווכח בהבדל היסודי שבין שני הסרטים. שכן מבעד לענני הגראס האופפים את סרטו של אלטמן, בולטים בו התעלומה הבלשית ואופני פתרונה, המעניקים לסרט נקודת כובד להישען עליה. אצל אנדרסון מתמסמסת משימתו של הבלש בין כדורי ה-LSD לבין שאיפות הקוקאין, וחסר פה אותו רובד מתגמל של פתרון דבר החידה. לכן, אפילו הופעותיהם אפילו הופעתו המוצלחות של פיניקס וג׳וש ברולין, המגלם, כמקובל בחוקי הז׳אנר הזה, את אויבו הנצחי, השוטר - אינם מועילים במינוף הסרט אל מעבר לגבולות הקוריוז.