באות כוח: שבע כוכבות על שמקדמות ומעצימות נשים

כמילות השיר ׳Express yourself״: ״מגיע לך את הטוב ביותר בחיים, אז אם זה לא הזמן הנכון, פשוט המשיכי הלאה. הכי קרוב שיש זה לעולם לא מספיק, תסתדרי הרבה יותר טוב בעצמך״.

היא שרה לאקס שלה שהוא יכול לקחת את הדברים שלו ולעוף לה מהפרצוף כי יש לו תחליף ("Irreplaceable״), היא לימדה את כל הסינגל ליידיס בעולם שאם הגבר לא שם עליהן טבעת זו בעצם בעיה שלו וממש לא שלהן ("Single Ladies״), היא ציוותה על כולנו להקשיב לה, לקול שלה ולחלומות שלה ב״דרים גירלס״ ("Listen״), והעניקה לעולם את אחד ההמנונים הנשיים הגדולים והבהירה מי באמת מנהלות את העולם ("World (Girls) Run the״).

ביונסה שרה על עוצמה נשית, על חירות נשית ועל היכולת לעשות מה שבא לה, מתי שבא לה. כמעט כל השירים שלה - חוץ מאלה שבהן היא מספרת כמה היא וג'יי.זי חמים זה על זה - מדברים על כוח נשי. אפשר אולי להתווכח על הנטייה שלה להסתובב על הבמה כשהיא חמושה באאוטפיטים מינימליסטיים ועל השימוש התמידי שהיא עושה בגוף האלוהי שלה כחלק מהשואו, אבל איך שלא תסתכלו על זה, או עליה, היא אישה חזקה, נוטפת עוצמה ונהדרת באופן כללי. כמילות השיר "Me Myself and I״: ״משום שאני מבינה שיש לי אותי, את עצמי ואני, זה כל מה שיש לי בסוף״.

אנג'לינה ג'ולי

מצד אחד, קצת קשה לומר שהיא מעצימה נשים כשנדמה שרוב הזמן היא עסוקה בלהיות יותר ויותר רזה ולהציג שפתיים שרק נראות נפוחות יותר מפעם לפעם; מצד שני, אם נשים את העניין הזה בצד, נגלה שם אישה מדהימה שהצליחה לצמוח מתוך דימוי הוליוודי סלבריטאי טיפו¬סי, ואפילו מעט מפוקפק, ולהפוך לפילנתרופית המקדישה ימים ארוכים לצדקה ולפעילות הומניטרית, ומצליחה איכשהו לג׳נגל בין כל זה לבין קריירה בינלאומית וגידול שישה(!) ילדים.

היא אומנם נשואה לבראד פיט, אבל מעולם לא הייתה ולא תהיה ״אשתו של״. ב-2012 ג׳ולי ביימה את הסרט ״בארץ של דם ודבש״, שאומנם זכה לביקורות צולבות אבל התייחס לנושא חשוב - למלחמה ההרסנית בבוסניה ולקורבנות אונס. ב-2013 כתבה באומץ מעורר השראה על ניתוח כריתת השדיים המלא שעברה, לאחר שנמצא אצלה גן סרטן השד. הרבה נשים רואות בה מודל, ולא רק בגלל הפנים היפהפיות שלה. ובצדק.

״תביני מי את, בלי שום קשר למשפחה שלך או לבן/בת הזוג שלך. מצאי מי את בעולם הזה ומה את צריכה לעשות כדי להרגיש טוב לבד. אני חושבת שזה הדבר הכי חשוב בחיים האלה״, אמרה בעבר.

לינה דנהאם

נאמר זאת כך: אנחנו חייבות לה את ״גירלז״, על כל המשתמע מכך. האישה הצעירה והמדהימה הזו, שכבשה את המפיק ג'אד אפאטו בזכות סרט סטודנטים קטן באיזה פסטיבל נידח (טוב, לא באמת נידח, אבל זה פשוט נשמע הרבה יותר טוב) וקיבלה להוביל על כתפיה כיוצרת, במאית, כותבת ושחקנית ראשית סדרת דגל ^HBO עוד לפני שמלאו לה 23, הצליחה להחדיר לתרבות הפופ שיח על נשיות אחרת ממה שהכרנו.

היא הביאה למסך ארבע דמויות של נשים נוירוטיות, אומללות בדרכן, מבולבלות ואבודות, שיש להן יותר נושאים לדון בהם מאשר גברים ובגדים - כל מה שמעסיק את הדור הזה ועוד קצת. היא גם הצליחה לייצר דמות של אישה שלא נראית כמו פלקט פוטושופ נוטף שלמות, וגרמה לעולם להבין שזה בסדר להסתובב עירומה על המסך, עם הישבן העגלגל שלה, ולדבר על מיניות שאיננה פלסטית או אסתטית, ממש כמו בחיים. דנהאם היא פמיניסטית מוצהרת שמדברת ומצייצת על הנושא כל הזמן, אף על פי שלא כולם אוהבים את מה שיש לה לומר.
 

כמו שאמרה בתוכנית "That's Just for Laughs" ברשת CBS: ״פמיניסטיות מאמינות שגברים ונשים צריכים לקבל הזדמנויות שוות. אם את פמיניסטית, את מאמינה בשוויון זכויות כקונספט שלם. וזה לא קונספט שאפשר פשוט לכבות״.

אם אין לכם ילדים (שלא לומר ילדות, ששמעו את שיר הנושא של ״פרוזן״ כמה מאות פעמים), ייתכן שאתם לא מכירים את כוכבת דיסני לשעבר, שהפכה למנטורית ב״אקס פקטור״ ולכוכבת פופ פופולרית להחריד, עם מיליוני מעריצים מתבגרים מסביב לעולם. הדבר הכי חשוב שצריך לדעת עליה הוא שהיא אישה צעירה ואמיצה שלא היססה לדבר על הפרעות האכילה והדיכאון שלה, שבגללם התאשפזה במכון גמילה. לעתים תכופות היא מדברת על חוסר היכולת שלה לקבל את עצמה, על החרדות ועל הקשיים היומיומיים - עניין לא ממש שגרתי בהוליווד, ומעודדת נערות ונערים לטפל בעצמם.
 

כמילות השיר "Believe in Me״: ״אני לא רוצה לפחד, אני רוצה להתעורר בבוקר ולהרגיש יפה... היום, ולדעת שאני בסדר, כי כולם מושלמים בדרכם המיוחדת. אז אתה מבין, אני פשוט רוצה להאמין בעצמי״.
 

ליידי גאגא

המאדר־מונסטר היא השראה לכל הפריקים בעולם, או לפחות לכל אלה שמרגישים כאלה (שזה אומר פחות או יותר כולם). היא חוגגת את השונה, את הביזאר ואת המיוחד. היא חוגגת את הנשיות שלה, את זכותה להתלבש איך שמתחשק לה - או לא להתלבש בכלל לצורך העניין - ואין אחד בעולם שיגיד לה מה לעשות. אפשר להתווכח על האאוטפיטים השערורייתיים והלא תמיד ידידותיים לסביבה, או על האקסטרווגנטיות הכללית, אבל אי אפשר להתווכח עם המסר שלה. והמסר הוא חד משמעי: תהיי מי שאת, תעשי מה שבא לך. את מושלמת כמו שאת.
 

כמו בשיר "Born this Way״: ״אין שום דבר רע בלאהוב את מי שאת, היא אמרה, כי הוא עשה אותה מושלמת, בייב. אז תרימי את הראש, ילדה, ותגיעי רחוק, תקשיבי לי כשאני אומרת, אני יפה בדרכי, כי אלוהים לא עושה טעויות, אני בדרך הנכונה, כי נולדתי ככה״.

טיילור סוויפט

רוב העולם אולי רוצה לראות אותה כילדה בלונדינית, קופצנית וחביבה, ששרה על לבה השבור, אבל הסוופיטיז - המעריצים המסורים של סוויפט, ובכללן המעריצות - יודעים היטב שמדובר בבחורה סופר מגניבה, שגם כותבת, גם שרה, גם מנגנת, גם מתנהגת בקוליות מופתית בסיטואציות מלחיצות (למשל, כשהיא נפגשת חזיתית עם אחד האיידולים שלה, כמו ג׳סטין טימברלייק) ובעלת כוח עצום לעמוד מול הגברים המרגיזים שלא מסוגלים להחליט מה הם רוצים ולצמוח בכל פעם מחדש משיברון לב אל תוך עוצמה נשית מזוקקת.

באוגוסט האחרון סיפרה בראיון ל״גרדיאן״ שבזכות החברות שלה עם יוצרת ״גירלז״, לנה דנהאם (ע״ע) היא נחשפה יותר למושג פמיניזם, והיא מאמינה בו עכשיו יותר מתמיד. ״בתור טינאייג׳רית, לא הבנתי שלהגיד שאת פמיניסטית זה בעיקרון פשוט לומר שאת מקווה לשוויון זכויות והזדמנויות בין גברים לנשים. אני חושבת שלהרבה בנות הייתה התעוררות פמיניסטית כי הן מבינות מה המילה הזאת באמת אומרת. במשך הרבה זמן גרמו לזה להיראות כאילו להיות פמיניסטית זה לשנוא את המין האחר, אבל זה ממש לא זה. כשהפכתי לחברה של לנה, היא לא הטיפה לי, פשוט ראיתי למה היא מאמינה במה שהיא מאמינה, וזה גרם לי להבין מה אני צריכה לעשות״, אמרה. וכך היא כותבת שירים שבהם היא לא מצטיירת כנערה מאוהבת, שברירית וחלשה, אלא כאישה חזקה שמסתדרת נהדר גם בלי גברים.
 

כמו בשיר ״Dear John״: ״אבל לקחתי את הגפרורים שלך, לפני שהאש הצליחה לתפוס אותי. תראה אותי עכ־ שיו, אני זוהרת כמו זיקוקים מעל העיירה העצובה והריקה״.