הוליווד באמת אכזרית.
בשנה שבה חולת אלצהיימר וגם חולה ALS הולכים הביתה עם פסלון האוסקר תקוע בכיסם האחורי, ג׳ניפר אניסטון אפילו לא הייתה מועמדת. מסתבר שלמרות כל מאמציה, אניסטון לא השכילה להמר על המחלה הנכונה, כשהסכימה (בניגוד לשחקניות אחרות שהוצע להן התפקיד) לקבל על עצמה את גילום דמותה של אם שכולה, השרויה בכאבים פיזיים עזים ובדיכאון עד. כל זאת בשל תאונת דרכים שקטלה את בנה הקטן, והותירה אותה עם גב שבור.
הפעם, כך נלחש מכיוון אנשי הפקת הסרט, הלכה אניסטון עד הסוף, ובמרבית הסצנות שבהן היא מופיעה היא כלל אינה מאופרת, ולעתים נראית מקומטת ואפורה כשק. הסיבה: הרצון האמנותי הנחוש שלה להיכנס אל תוך הקישקעס של הדמות האומללה, נטולת האופקים הוורודים, שנגזר עליה לבצע אל מול המצלמה, כהמשך להתעקשותה להתקבל בהוליווד לא רק כאתנחתה קומית, אלא דווקא כשחקנית דרמטית ממש.
ייאמר מיד: אניסטון היא בכלל לא הבעיה של "עוגה". היא דווקא עושה פה מאמצים כנים כדי להצליח. אלא שמולה מתייצב תסריט צפוי ויובשני, ובמאי (דניאל ברנץ שמו) שדומה כי כל תכליתו הייתה רק להביא את ההפקה לידי גמר, תוך שהוא משתדל לא לשלב שום מומנט מקורי במהלכה. מאמציו, כמה חבל, אכן עלו בטוב.
בעקבות התאונה הקטלנית (המתחוללת קודם לפתיחת הסרט) מצטרפת אניסטון לקבוצת תמיכה של נשים פגועות. והנה אחת מהקבוצה (אנה קנדריק) מתאבדת ומותירה אחריה בעל המום ויתום בן חמש. ההתאבדות מגרה את סקרנותה של אניסטון, והיא מרבה לחקור את המנוחה - הנותרת בתוך הסרט כרוח רפאים - על הסיבות וההוצאות הנלוות לצעד נמהר זה. במקביל היא נמשכת לאלמן המבולבל (סם וורטינגטון), והשניים מכוננים מערכת של יחסי תלות מתוך חולשה וייאוש.
נאמן למטרתו המקורית לשמש נקודת פתיחה לדיונים במפגשים מהזן הפסיכולוגיסטי, "עוגה" מעלה על סדר יומו ומוריד ממנו, בשטחיות מעייפת, נושאים כמו התמכרות לתרופות, יחסים עם האקס, התיילדות של מבוגרים מפוחדים ועוד נושאים מהסוגה הזו. דומה שאלמלא ליהוקה של אדריאנה באראזה לתפקיד המשרתת המקסיקנית של אניסטון, "עוגה" היה שוקע עוד יותר עמוק לתוך מדמנת הלא-כלום. באראזה, שופעת הוויטאליות, שבה ומבצעת פה תפקיד דומה שאותו גילמה לפני כמה שנים בסרט "בבל" של אלחנדרו אינייריטו, רק כדי להוכיח שתמיד ניתן לאתר פנינה מקצוענית גם במוצר הכי ירוד.
עוגה, ארה"ב 2015, 2.5 כוכבים