נאבק למצוא עלילה: מלון מריגולד האקזוטי השני נתקע בימי האימפריה העליזים

יוקר המחיה המאמיר בבריטניה, לב הטיעון העלילתי־אידיאולוגי בסרט המקור "מלון מריגולד האקזוטי" (2011), נשכח לגמרי בסרט ההמשך החדש, שגם הוא מבוים על ידי ג'ון מאדן. בסרט ההוא צפה לכאורה שאלה נוקבת: בשל הפנסיות המצומקות נאלצים כמה מקשישי הממלכה לעקור מבתיהם, ולמצוא לעצמם מקום מגורים בהודו, על מנת לעשות בו את דמדומי חייהם.

ובכן, הסאטירה החברתית הזו, שהניעה את הסרט ההוא (המוצלח יחסית), נשכחה הפעם לגמרי, ובסרט ההמשך הבריטים הללו כבר שוחים היטב במרחב הישן והמוכר להם – כקולוניאליסטים השולטים בטריטוריה לא להם, ומצפים מהנייטיב'ס כהי העור להגיש להם שירותים ברמה גבוהה ומתחנפת. העולם המערבי הישן יכול אם כך לשוב ולנשום לרווחה. והאימפריה, שהשמש לא שקעה בה מעולם, כמו לא חוסלה לפני עשרות רבות של שנים. 

במערך הכוחות המוכר הזה – עוד מספרי המאה ה־19 בנוסח קיפלינג וסרטי שנות ה־30 מתוצרת אולפני קורדה – נשכחות כמובן הצרות של הפנסיה, ואפילו העובדה שמדובר בבריטים שאמורים אוטוטו להיפגש עם בוראם אינה עוד פקטור מאיים שיש להתחשב בו. אם כך, מה נותר ב"מלון מריגולד האקזוטי השני"? לא כלום. באמת, שום כלום.

נראה יותר כמו תוכנית פרשה שעבור מגי סמית', מלון מריגולד האקזוטי השני. צילום: יח"צ

 

סרט המקור נסמך על ספר מאת דבורה מוגאץ', שהתסריטאי אול פארקר התקין אותו לבד. בסרט ההמשך נותר התסריטאי הזה מיותם מחומרי רקע שיכולים היו להוות עבורו נקודת זינוק, והוא נאלץ להמציא בעצמו סוג של עלילה. והוא לא. אין פה סיבה ואין פה מסובב, אין כאן מלכוד עלילתי ואין גם פתרון מבריק. דומה כי היעדר מקור ספרותי, שממנו ניתן לגנוב איזה רעיון, הוא שאילץ את התסריטאי הכושל להסתמך על מסורות תיאטרליות ותיקות.

לא אחת נראה "מלון מריגולד" מספר שתיים כזרוע מנוונת של סוגת תיאטרון הגינונים, ששגשגה אצל אוסקר ויילד או נואל קווארד. במילים אחרות: מדובר במעקב אחר בריטים בעלי התניות חברתיות מוכרות ונוסח דיבור מוסכם, הנאלצים להפעיל זאת בסביבה זרה שאינה מתכתבת עם המטען התרבותי שלהם.

אל סוגיית הגינונים והטקסים הפנימיים צירף התסריטאי הכושל כמה אלמנטים שאותם תלש בלי בושה ממחזה רוסי דגול – "רביזור" מאת ניקולאי גוגול. זאת בשל הצטרפותו של האמריקאי ריצ'רד גיר אל חבורת הפנסיונרים הבריטים, וזיהוי מוטעה שלו כשליח נסתר מטעם משקיע כבד בדולרים.

"מלון מריגולד" עוסק אומנם בפנסיונרים שמשתדלים לסיים את קצובת חייהם באקורדים בלתי צורמים, אך בפועל נראה הסרט הזה כתוכנית ייחודית עם תנאי פרישה מצוינים עבור מגי סמית וג'ודי דנץ' – שתי הליידיס המובילות את הדרמטורגיה הבריטית. השתיים מקבלות כאן שכר (נאה, יש לקוות) בעבור טחינה ועיכול מחודשים של כל מה שהן עשו על הבד לאורך שנות הקריירה המרובות שלהן. וחלילה, שום מאמץ לחדש משהו מהפורמט שהן הורגלו לתפקד במסגרתו. ש־י־ע־מ־ו־ם.