ציון: 4 כוכבים
שנת 1981 הייתה שנה קשה לניו יורק. אחוזי הפשיעה הכבדה - רצח, אונס, שוד מזוין - נסקו במהלך אותה שנה לשיאים שלא נודעו כמותם בתפוח הגדול, וסוג של קיום גיהינומי ירד על הכרך. ודווקא אז, בשיא השפל המוסרי, מחליט אדם ושמו אבל מוראלס לצאת לשחייה כנגד הזרם, ולשחק באופן הוגן ונקי את המשחק הגדול - משחק העסקים המלוכלכים.
אבל מוראלס, כשמו כן הוא. אבל - כלומר, הגרסה ההיספנית לשם התנ״כי הטעון הבל, קורבן הרצח הראשון. ומוראלס - כלומר, מוסרי. שדה המשחק שבו בוחר הגיבור הסמלי של סרט משונה זה להוכיח בו את צדיקותו, הוא שדה קשוח ביותר: השוק התחרותי של אספקת דלק להסקה ביתית בניו יורק הקפואה במרבית חלקי הסרט.
מוראלס הוא הבעלים של חברה להובלת דלק באמצעות מכליות, והוא מסרב ״להתארגן״ במסגרת המוכרת של חלוקת נתחי הרווחים עם ארגוני המאפיה ואיגוד נהגי המשאיות בעיר. הוא יזם עצמאי ומאמין גדול בצדקת דרכו. ועל כך הוא ישלם פה במסלול ייסורים ארוך ונפתל, המהווה את עלילת ״שנה קשוחה מאוד״.
הנהגים של מוראלס מותקפים באלימות; המכליות שלו נשדדות; אשתו ובנותיו מאוימות; האשראי הבנקאי שלו נקטע לפתע פתאום. מישהו בוחש מאחורי הקלעים על מנת להפיל אחת ולתמיד את האינדיבידואליסט שהחליט לשחק אותה צדיק הדור. אווירת הלחץ האורבני ואיומים של טרור קרימינלי מהסוג שעוצב באופנים גרפיים מרשימים בסרטים ניו יורקיים כמו ״חופי הכרך״, ״סרפיקו״ או ״נסיך העיר״, כמו משתלטים על הסצינות המעט הזויות, שמהן מורכב הסיפור של ״שנה קשוחה מאוד״.
ג׳יי. סי. צ׳אנדור הוא עוף מוזר בקולנוע האמריקאי העכשווי. סרט הביכורים שלו, ״התמוטטות״, בכיכובם של ג׳רמי איירונס וקווין ספייסי, שהופק לפני ארבע שנים, הציג לראווה תעודת זהות של חברת ברוקרים המאגדת (ומרמה) משקיעים בבורסה דווקא ערב קריסת החלום הקפיטליסטי הרטוב. סרטו השני, ״הכל אבוד״ (2013), הוא בעצם סרט לשחקן יחיד (רוברט רדפורד), התקוע בלב האוקיינוס, על גבי סירת הצלה, כשאין לו שום סיכוי להישרדות. וכעת מגיע סרטו השלישי, המדגדג את אותם אזורים רגישים באתוס החברתי של אמריקה, שמשלב דבר והיפוכו: יכולת שרידה מתמדת ביחד עם תנופה יוזמתית טורפנית, שאינה מרפה לרגע.
באווירה מדכדכת השורה על הסרט לכל אורכו, ותוך הסתייעות בגוני צילום באור דמדומים מלנכולי, מנתב צ׳אנדור את סיפור המוסר הזה, שמתיימר לבחון מחדש את הבסיס האידיאולוגי של האמונה בקפיטליזם הצרוף. לפני כמה שנים עשה זאת תומס פול אנדרסון בסרטו ״זה ייגמר בדם״, שעסק בהפקת אותם חומרי דלק שמוראלס משתדל לספק כאן ללקוחותיו. ההבדל בין הסרט של אנדרסון, ששאף לשרטט פרסקו מפלצתי ועז מבעשל השטניות המחוללת את עולם העסקים האמריקאי, לבין סרטו של צ׳אנדור המשתדל ללא הרף להנמיך את אותה בעירה לממדים אנושיים, מבטא בעצם את ההבדל בין הקולנוע מהזן ההוליוודי לבין המסגרת הפילמאית-עצמאית שבה פועל צ׳אנדור.
מדובר בכוריאוגרפיה שצעדיה מוכרים מראש, ועניין מהותי זה בולט בשורות הדיאלוג שצ׳אנדור נוטע בפיהם של גיבוריו. מדובר בנוסחאות לשוניות שבלוניות, קלישאות מוכרות שנטחנו כבר בעבר בסרטים ובמחזות שעסקו בנושא הזה - מ״מותו של סוכן״ מאת ארתור מילר ועד ״גלנגרי גלן רוס״ של דיוויד מאמט. משל מדובר פה בטקס פולחני שהמילים בו איבדו את משמעותן, וחובת המשתתפים בחיזיון היא רק למלמל אותן כמו מנטרות קדמוניות. באופן הזה יוצר צ׳אנדור ניכור בין הטקסט המתבקש מאליו לבין הדמות שמדקלמת אותו. התוצאה על הבד מתבטאת באפקט של חלומיות הזויה, שמשתררת על פני הסצינות השונות. נאמן לרעיון ש״שנה קשוחה מאוד״ הוא סרט ייצוגי, מציף צ׳אנדור את הבד בנציגים של כל שכבות האוכלוסייה המרכיבה את ניו יורק - אירים, איטלקים, שחורים, היספנים וחסידים מברוקלין.
הגישה המעניינת הזאת יכולה הייתה להיות הרבה יותר משמעותית אילו אוסקר אייזיק (״דרייב״, ״בתוך לואין דיוויס״), שמגלם את דמותו של אבל מוראלס, היה שוכח שהוא דומה חיצונית לאל פצ׳ינו, ולא היה מנסה לחקות כל כך את אופני המשחק שלו. ההישג של צ׳אנדור היה יכול להיות עוד יותר מרשים, אילו התסריט היה מצייד את ג׳סיקה צ׳סטין, שמגלמת את אשתו האסרטיבית של גיבור הסרט, בנקודות הגיוניות להיאחז בהן כשהיא נדרשת לשחק. למרבה המזל מצטיינים השחקנים שמוקמו בתפקידי המשנה המובילים - דיוויד אוילובו (כתובע מחוזי מושחת), אלברט ברוקס (כפרקליט נבון ומנוסה) וג׳רי אדלר (כאדמו״ר ערמומי). הם מעניקים ל״שנה קשוחה מאוד״ את ממד ההתנהגות האנושית, שכמו נשלל מהגיבור הראשי, עקב היותו מגויס כדגל מוסרי לנופף בו.