בריחה אולימפית: ״לחזור הביתה״ לא העלה את הבמאי המהולל בחזרה למסלול

מהולל או מקולל, זאנג יימו הסיני ממשיך לשאת על גבו את הנטל הכבד של אולימפיאדת בייג'ינג. היה זה זאנג שעיצב וביים בקיץ 2008 את טקס הפתיחה הראוותני והרהבתני, הבזבזני והווירטואוזי, עוצר הנשימה ומדיף ריחות האסתטיקה הפאשיסטית של האולימפיאדה שנערכה בבירת סין. מאז, כך נדמה, מתקשה הבמאי הנודע לשוב אל הממדים הצנועים יחסית של אקרן הקולנוע, ומן הסתם אמור היה ״לחזור הביתה״, סרט קטן למדי, להעלות אותו בחזרה על מסלול העשייה הפילמאית המקובלת.

בשש השנים שקדמו לאותו טקס פתיחה שעורר כלפיו בו זמנית קריאות התפעלות וגם תחושות חלחלה, התמקד זאנג בבימוי סרטי ראווה, בעיקר כדי לשכלל את יכולותיו בהפעלת המונים, ובפיסול בני אדם למטרות צורניות, כאילו הוא אינו אלא זרוע מאוחרת של לני ריפנשטאל המשוקצת, חביבתו של היטלר ומעצבת טקסי ההמון הנאציים. היו אלה סרטים כמו ״גיבור״ (2002), ״מחול הפגיונות״ (2004) ו״קללת פרח הזהב״ (2006), שבהם זאנג הטמיע בתוכו את עקרונות האסתטיקה הסימטרית, את הנגדות הצבעים הדינמיות, ואת הזזתן של מאסות אנושיות על פי עקרונות של פיקוד על מכונות אוטומטיות - עקרונות שאותם ידע ליישם בפתיחת האולימפיאדה.

מוזר הוא שדווקא זאנג התפתה לסרטי הראווה הענקיים, שהרי עוד בשנת 1999, רק שלוש שנים לפני שביצע את המהפך בכיווני הקריירה שלו, הוא עוד הספיק לביים את הדרמה הכי קטנת ממדים שלו, ״אף לא אחד פחות״, שבמרכזה ניצבת מורה כפרית, כולה בת 13, שנדרשת לשמור על שלמות בית הספר שעליו הופקדה לפתע. יצירה נהדרת זו עולה וצפה בזיכרון למראה הסיפור של ״לחזור הביתה״, סרטו החדש של זאנג, שבו הוא שב ומתמקד בדמות של מורה, והוא עושה זאת באמצעים צנועים ביותר, בהשוואה לממדים המפלצתיים של סרטיו פרי העשור האחרון.

הפעם אנחנו לא בכפר, אלא בשכונה בשולי בייג'ינג, וסיפור המעשה נטוע בראשית שנות ה־70, כאשר סין בהנהגת מאו הייתה שרויה בעיצומה של מהפכת התרבות. מורה מפוחדת למראה מגדלת לבדה את ילדתה בת ה־13, ששאיפתה המוצהרת היא לגלם את הדמות הראשית במופע מחול שמאורגן בידי המפלגה הקומוניסטית השלטת. הבעיה הרובצת מעל ראשיהן של האם ובתה, שאפילו אין צורך לדון בה בקול רם, נגזרת מגורלו של אבי המשפחה. עשר שנים קודם לכן הוא שימש כמרצה באחת המכללות בעיר הבירה, אך עם פרוץ מהפכת התרבות, נאסר האיש, תויג כאויב העם והוגלה למחנה כפייה בצפונה של מדינת הענק. ואם אבא הוא אויב העם, איך זה יוכלו פרנסי המפלגה להפקיד את ביצוע התפקיד הראשי במחול הפטריוטי ברגליה של בתו?