למרות השמועות שהוא היה כאן מאז ומעולם, מנואל דה אוליבירה בכל זאת לא היה מבוגר יותר מהקולנוע עצמו. בדצמבר 1908, כאשר היוצר הפורטוגלי נולד בעיר אופורטו, אמנות הסרט הייתה כבר בת 13. אבל מאז, ובמשך 107 שנים ברציפות ליווה הקולנוען המבוגר ביותר בהיסטוריה, את המדיום הפילמאי עד מותו לפני חמישה ימים, בעיר שבה נולד.
הוא נולד למשפחת תעשיינים, והקדיש את שנות נעוריו לעיסוק בספורט מקצועני. היה קופץ במוט, עסק בצלילה תחרותית, וגם שימש כנהג מרוצים. דומה שהוא שמר היטב על הכושר הגופני שלו, והדבר ניכר היטב בהליכתו הקפיצית משהו, כשפקד לפני שנים מספר, והוא כבר בן 100 ומעלה, את פסטיבל קאן על מנת לאסוף עוד אחד מאינספור הפרסים שהומטרו עליו במהלך המאה הקודמת והמאה הנוכחית.
דה אוליבירה היה יחיד מסוגו. לא רק בגילו המפליא, אלא באופן התגלגלות הביוגרפיה המקצועית שלו, כמו גם בגישתו לעשיית סרטים. בכורתו הפילמאית הייתה בסרט תעודה שעשה ב-1931, והוא אז בן 23. בעקבות סרט זה ביים עוד סדרה של דוקומנטרים ורק 11 שנים מאוחר יותר, בשנת 1942, הוא הציג את סרטו העלילתי הארוך הראשון. אך מיד לאחר סרט זה פרש מעשיית סרטים, ועבר להתמקדות בניהול חווה ובהכנת יין.
במשך 14 שנים הוא כלל לא עסק בקולנוע, והסיבות לכך נותרו בעצם מעורפלות, ועל כך יפורט עוד בהמשך. עם שובו לבימוי ב-1956 ועד החודשים האחרונים ממש, הספיק דה אוליבירה להשלים עשייתם של 62 סרטים, 30 מתוכם הם סרטים עלילתיים באורך מלא. למרות הגיוון הרחב בנושאים ובסגנונות השונים - קומדיות מעודנות, דרמות תקופתיות, טרגדיות משפחתיות - דה אוליבירה עשה תמיד את אותו הסרט. הסיבה: אופן ההגשה הקבוע והבלתי משתנה של סרטיו.
דה אוליבירה נעל את המצלמה. בסרטיו היא תמיד נותרה סטטית, משקיפה על האירועים, ובשום אופן אינה מתערבת בהם באמצעות תנועות מצלמה מחושבות או בניידות קופצנית. המזג הנינוח של הצילום התאחד בסרטי דה אוליבירה עם סגנון משחק אופייני, שהכתיב לשחקנים גישה מלאכותית במתכוון, ולעתים אף דיבור מדוקלם, במקום משחק טבעי. ולא מדובר כאן רק בשחקנים מפורטוגל שאינם מוכרים בעולם הרחב, אלא בתותחי-על כמו מרצ׳לו מסטרויאני, אירן פאפאס, קתרין דנב, ג׳ון מלקוביץ', ז'אן מורו, מישל לוגסדייל, קלאודיה קרדינלה או מישל פיקולי. כולם נכנעו לקסם המוזר ולאווירה החלומית במקצת שבמחיצתה התנהלו עלילות סרטיו.
דה אוליבירה הרבה להסתמך על מקורות ספרותיים ותיאטרליים, והגיש עיבודים פילמאים למחזות של יונסקו, בקט ופול קלודל, כמו גם לרומנים מאת דוסטויבסקי או פלובר. באחד המקרים, בסרטו ״יפהפייה תמיד״ (2006) הוא עיבד מחדש את ״יפהפיית היום״, סרטו הקלאסי של לואיס בונואל.
דה אוליבירה נעל את המצלמה. בסרטיו היא תמיד נותרה סטטית, משקיפה על האירועים, ובשום אופן אינה מתערבת בהם באמצעות תנועות מצלמה מחושבות או בניידות קופצנית. המזג הנינוח של הצילום התאחד בסרטי דה אוליבירה עם סגנון משחק אופייני, שהכתיב לשחקנים גישה מלאכותית במתכוון, ולעתים אף דיבור מדוקלם, במקום משחק טבעי. ולא מדובר כאן רק בשחקנים מפורטוגל שאינם מוכרים בעולם הרחב, אלא בתותחי-על כמו מרצ׳לו מסטרויאני, אירן פאפאס, קתרין דנב, ג׳ון מלקוביץ', ז'אן מורו, מישל לוגסדייל, קלאודיה קרדינלה או מישל פיקולי. כולם נכנעו לקסם המוזר ולאווירה החלומית במקצת שבמחיצתה התנהלו עלילות סרטיו.
דה אוליבירה הרבה להסתמך על מקורות ספרותיים ותיאטרליים, והגיש עיבודים פילמאים למחזות של יונסקו, בקט ופול קלודל, כמו גם לרומנים מאת דוסטויבסקי או פלובר. באחד המקרים, בסרטו ״יפהפייה תמיד״ (2006) הוא עיבד מחדש את ״יפהפיית היום״, סרטו הקלאסי של לואיס בונואל.
בין סרטיו: ״הקומדיה האנושית״ (91'), ״העמק של אברהם״ (93'), ״הכספת״ (94'), ״המנזר״ (95'), ״המסיבה״ (96'), ״המכתב״ (99'), ״השיבה הביתה״ (2001), ״גבו והצל״ (2012). סרטים אלה ורבים נוספים נחשפו במהלך השנים לקהל הישראלי בפסטיבלי הקולנוע של ירושלים וחיפה. אבל קיים עדיין בכספות סרט ארוך אחד של דה אוליבירה שטרם נחשף לציבור. זהו ״ביקור, זיכרונות, וידויים״ שהופק לפני 33 שנים, ועל פי הוראתו של היוצר הוא נגנז ובכורתו תתקיים רק כעת, לאחר מותו באולטרה שיבה טובה.
על פי השמועות שנקשרו עם סרט זה - מעין דוקו-דרמה שבו מככבים היוצר עצמו, וכן מריה איזבל דה אוליבירה, אשתו במשך 75 שנים - מסביר בו דה אוליבירה מה היו הסיבות האמיתיות לנטישתו את בימוי הסרטים למשך תקופה כה ארוכה. צריך אם כן להמתין לפסטיבל קאן הקרוב, או לפסטיבל ונציה בחודש אוגוסט, על מנת לעמוד על פתרון התעלומה.