שאמילי דקן הבלגית הייתה אך בת 18, היא הוכתרה בפרס השחקנית המצטיינת בפסטיבל קאן, בזכות התפקיד הנפלא שעשתה ב״רוזטה״ (1999), יצירת המופת של האחים דארדן. בניגוד לכוכבי שביט צעירים שקדמו לה, דקן לא שקעה אל עבר עולמות השכחה, אלא הוסיפה והשתפרה מהבחינה המקצועית בסרטים שבהם הופיעה בעשור וחצי האחרונים, ודוגמה מצוינת לכך הייתה הופעתה המסעירה בסרט ״הילדים שלנו״ (2012), שבו גילמה אם המחסלת את ארבעת ילדיה.
והנה דקן, כבר בת 33, שבה לבד עם תפקיד מעולה נוסף. הפעם ב״לא הטיפוס שלי״, סרט מתוצרת צרפת שלא הוקרן בישראל, שאותו כתב וביים לוקאס בלבו הבלגי. דקן היא ספרית ואם חד-הורית שמחה בחלקה, החיה בעיר הצפונית אראס, במחוז קלה הנושק לתעלת למאנש. דווקא אל פרובינציה זו נשלח לשנת שירות גבר פריזאי מתוחכם ומסוגנן, קליינט קבוע בקפה דה מאגו בסן ז'רמן דה פרה, המשמש כמורה לפילוסופיה בבית ספר תיכון.
הגבר הצעיר (בגילומו של לויק קוברי), שזה עתה נזרק מהבית על ידי פריזאית נזעמת, כבר הספיק להוציא לאור ספר הגות העוסק בארוטיקה בת זמננו, ואת השהות באראס המרוחקת הוא תופס כסוג של גלות כפויה על אינטלקטואל שכמותו. למזלו הטוב, שערו השופע נזקק לתספורת, והוא פוסע פנימה אל המספרה שבה מועסקת דקן החיננית. חיזור פה, הלצה שם, וגם סרט וכוס יין, והנה השניים כבר זוג. היא מעניקה לו חיוך וחום אנושי; הוא, אידיוט שכמותו, משתדל לחנך אותה באמצעות ספרים מאת דוסטויבסקי ועמנואל קאנט.
התסריטאי-במאי בלבו מוכר בארץ בעיקר בזכות ״הטרילוגיה״ (2002), רצף בן שלושה סרטים באורך מלא, העוסקים בהתעייפות האנושית מהמרד המתמיד בחברה המטריאליסטית החונקת. ב״לא הטיפוס שלי״ ניכרת נטייתו לאהוד בהתגוששות התרבותית הזאת את הספרית חובבת הקריוקי וסרטי הפופקורן, ולא את הפלצן הפריזאי. עם יד בטוחה משכיל בלבו להעמיד סצנות אהבה אמינות, וכך גם מריבות מרירות, בין שני ההפכים האנושיים הללו. סרט חכם ומומלץ, בוודאי בהתחשב בהיעדרה של אופציה לחשיפתו בבתי הקולנוע בישראל.