הבמאית טלי שלום עזר, 37, למדה משחק בבית צבי ועשתה תואר ראשון בקולנועבאוניברסיטת תל אביב. הספיקה לביים את הסרט הדוקומנטרי "קיץ אחד באברבנאל (2005) והסרטים הקצרים "ליבינג רום" (2006), ו"סרוגייט" (2008). בימים אלה מוצג בבתי הקולנוע "פרינסס", הסרט הראשון שלה באורך מלא.
האם היום, יש יצירות מוקדמות שלך שהיית שבה אליהן בדיעבד ומשנה: משפרת, מוסיפה, מסירה, גונזת אולי?
"תמיד מתקיים בתוכי מאבק תוך כדי עשיית סרט, בין הנאמנות שלי לחזון האמנותי ובין הרצון להפוך את הסרט לקומוניקטיבי יותר. כשצילמתי את 'קיץ אחד באברבנאל', הרעיון היה לערוך את הסרט סביב רעיון מופשט של תחושת נטישה על ידי המשפחה. התוכנית הייתה לעקוב אחרי מספר רב של דמויות וסיטואציות במרכז הרפואי לבריאות הנפש, שמבטאות את התמה הזו. תוך כדי העריכה, כיוונתי את הסרט לכיוון נרטיבי־מסחרי יותר, צמצמתי את מספר הדמויות, סידרתי את האירועים על צציר זמן, יצרתי עלילה".
"זו לא הייתה הכוונה הראשונית שלי, אבל גיליתי שכך הסרט מעורר יותר הזדהות. עד היום אני מהרהרת בבחירה שעשיתי וחושבת על הדרך האחרת שלא הלכתי בה: עריכה פחות נרטיבית, יותרמופשטת, שהייתה נטיית הלב הראשונית שלי. דבר דומה קרה לי בעריכה של 'סרוגייט', שעסק בגבר המתקשה ליצור קשרים אינטימיים עם נשים. התסריט היה הרבה יותר מהורהר, אסוציאטיבי ופחות נרטיבי, ותוך כדי עשייה, הלכתי למקומות קומוניקטיביים, מסחריים יותר".
"זו לא הייתה הכוונה הראשונית שלי, אבל גיליתי שכך הסרט מעורר יותר הזדהות. עד היום אני מהרהרת בבחירה שעשיתי וחושבת על הדרך האחרת שלא הלכתי בה: עריכה פחות נרטיבית, יותרמופשטת, שהייתה נטיית הלב הראשונית שלי. דבר דומה קרה לי בעריכה של 'סרוגייט', שעסק בגבר המתקשה ליצור קשרים אינטימיים עם נשים. התסריט היה הרבה יותר מהורהר, אסוציאטיבי ופחות נרטיבי, ותוך כדי עשייה, הלכתי למקומות קומוניקטיביים, מסחריים יותר".
את מצטערת על הבחירה הזו?
"תראי, מספר שנים אחרי שהופץ 'סרוגייט', בחור אחד ניגש לאמיר וולף, ששיחק את הגיבור איליי, ואמר לו: ראיתי אותך משחק בסרט ורציתי להודות לך, כי זה הציל לי את החיים. אם הסרט מצליח לגעת באנשים, להעביר אותם חוויה משמעותית, מבחינתי זו הצלחה".
מתוך "פרינסס". צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג
מתי ובאיזה סרט הלכת עד הסוף עם החזון האמנותי שלך?
"ב'פרינסס', סרטי הראשון באורך מלא שמציג עכשיו בבתי הקולנוע, הלכתי מבחינתי למקומות הנועזים ביותר עד כה ביצירה שלי. אני לא מדברת על התוכן, שהוא טאבו של מיניות בתוך משפחה, אלא על הדרך לספר סיפור מתוך התודעה של הגיבורה. לספר סיפור כשלצופה, כמו לגיבורה, קשה להבדיל בין עולם פנימי וחיצוני, בין מציאות ודמיון. הייתה בי תשוקה לבטא את מה שאי אפשר לבטא במילים, תחושות מנוגדות, עוצמות רגשיות עזות שילדה בת 12 מתמודדת עמן בתקופה המבלבלת בחייה לפני הפיכתה לנערה. וזה ממש פלא עבורי שהצלחתי להשלים את הסרט בצורה הזו, נאמן כל כך לכוונה הראשונית. מרגש אותי שהוא נכתב כמתוך חלום בהקיץ, בבועה שלי, על המחשב הפרטי שלי בבית, וכעת הוא מוקרן ברחבי הארץ".
הרצון הזה להיות לא מובן הוא חטאם של הרבה יוצרים מתחילים, ממה הוא נובע לדעתך?
"אני מניחה שהרבה פעמים אצל יוצרים צעירים מוצאים נועזות גדולה, תשוקה ללכת בשבילים לא מוכרים, רצון לבטא רעיונות חדשים. לפעמים קשה לקהל לתקשר עם רעיונותכאלו. אני לא חושבת שיוצרים מתחילים או ותיקים רוצים לא להיות מובנים. אולי גם לוקח זמן ללמוד את שפת הקולנוע, כדי להצליח לתקשר בה בצורה רהוטה ומדויקת".
יש גרעין אותנטי
עכשיו כשיש לך כבר ארבעה סרטים שביימת, את יכולה להצביע עלסימנים כלשהם של גדילה והתבגרות ביצירה שלך?
"בהחלט. אני זוכרת שהייתי על הסט של 'ליבינג רום' ותיקי דיין אמרה לי ביום הראשון: 'תראי את הפרצוף שאת מסתובבת איתו על הסט, את כל הזמן לא מרוצה! אנחנו כולנו פה בשבילך כדי להגשים את החזון שלך, המצב רוח שלך הוא מה שקובע כאן את הטון'. זה היה אחד השיעורים המעלפים שקיבלתי משחקנית שעבדתי איתה. זה שיעור שהולך איתילכל יום צילום. אני יותר ויותר מבינה את התפקיד שלי כמי שמובילה את תהליך היצירה. אני משתדלת לשמור על קור רוח, על אופטימיות ועל חדוות יצירה גם ברגעים הקשים, ואני בטוחה שזה משפיע על התוצאה".
"חוץ מזה אני יכולה לומר לך שאני מרגישה שבסרטי הסטודנטים שלי עסקתי בחיפוש השפה הקולנועית שלי. עשיתי ניסיונות כמו למשל לצלם כל סצנה בשוט אחד (ב'ליבינג רום'). היום זה פחות מעסיק אותי. אני מתמקדת בדמויות ובסיפור, ואני חושבת שהמבע הקולנועי שלי נובע היום בצורה אורגנית יותר. פעם הייתי מוטרדת להגיע לסט עם כל השוטינג (תוכנית הצילומים) מוכן מראש, היום אני יודעת שאם אצליח ליצור רגעי אמת בין השחקנים, כבר אדע איך לצלם את זה. אני חושבת שצברתי את הביטחון שמאפשר לי קצת לשחרר שליטה. אני מאמינה שזה הופך את הסצנות לאותנטיות יותר".
מה יש כעת בקנה?
"אני מפתחת עכשיו שני פרויקטים, אחד מהם הוא מותחן פסיכולוגי המתרחש בירושלים. אני חושבת שהסיפור יעסוק בנאמנות זוגית, אבל מוקדם מדי עבורי לומר יותר מזה. יש נושאים מסוימים שמעניינים אותי, כמו התבגרות, יחסים בתוך המשפחה, זהות. אני מאוד אוהבת לספר סיפורים באמצעות קולנוע. זה תהליך אינטואיטיבי, זו האמת. גם אם אני לא יוצרת סרט אוטוביוגרפי, תמיד יש גרעין אותנטי לגמרי של תחושה או מחשבה, שבאמצעות עיבוד אומנותי הופכת לסרט".