אף על פי שעכברי הטריוויה טרם סיימו סופית את התחקיר המעמיק בנושא, כבר עתה מסתמן ש׳׳דירה בפריז" עושה היסטוריה.

עד כמה שמותר ללמוד מאתרי הרשת השונים, מדובר פה בעבודת הביכורים הקולנועית הישישה ביותר בכל הזמנים. כלומר, הבמאי המתחיל של סרט זה, ישראל הורוביץ שמו, היה אשתקד בן 75 כשניגש לראשונה בחייו לעשות סרט עלילתי באורך מלא.
 
לא שמדובר חלילה באלמוני. להפך. להורוביץ יצאו מוניטין לגמרי לא רעים בתחום התיאטרון, שכן כמה עשרות ממחזותיו הועלו על במות ניו יורק ויתר העולם, וגם מספר לא מבוטל של תסריטים מפרי עטו הפכו עם השנים לסרטים אמריקאים. אבל הוא עצמו התמהמה אפעס כמעט עד גיל גבורות, בטרם התייצב מאחורי המצלמה, תוך שהוא שובר, כאמור, את השיא העולמי לבמאים טירונים.
 
לפני 33 שנים הופק הסרט ההוליוודי "גירושין - סיבוב רביעי" בכיכובו של אל פצ'ינו, שגיבורו הוא מחזאי ניו יורקי, גרוש שלוש פעמים, הנלחם נגד גזירת גורל חדשה היורדת עליו, והיא סיבוב הגירושים הרביעי שלו. הורוביץ היה זה שחיבר את התסריט לסרט הזה, שנאמר עליו כי הוא מתבסס על סיפור חייו הפרטי.
 
והנה כעת מגיע "דירה בפריז" (המבוסס על מחזה של הורוביץ, שהועלה לראשונה בניו יורק ב־2002), וגם עתה נמצאו מי שהודיעו כי מדובר בחומר דרמטי המבוסס על חייו של המחזאי/תסריטאי/במאי. פה הגיבור, שמגולם על ידי קווין קליין, הינו סופר כושל, אלכוהוליסט שהספיק כבר להתגרש שלוש פעמים. הוא מגיע לפריז בעקבות ירושה שהותיר לו אביו המנוח.

דירה בפריז. צילום: יח"צ
 
הירושה בדמותה של דירה מרובת מטראז' פלוס גן פרטי צמוד, כל זה ברובע המארה האופנתי, ממיטה הרבה צרות על ראשו של הסופר היורש. מצד שני, הירושה המקוללת הזאת איכשהו פותחת עבורו פתח למערכת יחסים רומנטית מספר ארבע, שלא כאן המקום לפרט עליה יותר מדי, פן יתנפחו להם מזעם ציידי הספוילרים, היוצאים מגדרם כנגד כל חשיפה מוקדמת של סיפורי סרטים.
 
להלן מה שמותר לספר: הסופר הניו יורקי המרושש לגמרי מגיע בשארית כספו לפריז, על מנת למכור את הדירה שאביו הותיר אחריו. כאמור, הדירה הענקית ממוקמת במקום מצוין, ומתווך דירות פריזאי זריז תנועה (דומיניק פינון) מסביר ליורש כי ניתן לקבל תמורתה לא פחות מ־12 מיליון יורו. אלא מה? בדירה מצויה ויאז׳ה, או בלשונם של תושבי לב תל אביב - דיירת בדמי מפתח, שמחזיקה לא רק בזכות להימצא במקום עד יום מותה. על פי סידור צרפתי ייחודי, היא אמורה גם לקבל מדי חודש גמלת קיום מבעל הדירה. נכון שהדיירת (מגי סמית) כבר בת 92, וייתכן שלא רחוק היום שבו יוכל היורש לשאוב הנאות פיננסיות מנכס הנדל"ן הזה, אך פגישה חטופה עם הרופאה (נעמי לבובסקי), המטפלת בגברת הזקנה, מעלה שמדובר בנצר לגזע של נפילים, ואין סיכוי שבקרוב תידחק הדיירת אל תוך ארון קבורה.
 
ובינתיים מה עושים? הרי היורש נטול פרוטה. הוא נאלץ להתפשר על מגורים ארעיים עם הדיירת שלו. הנה סיטואציה שבתה של הדיירת (קריסטין סקוט־תומס), גם היא כבר לא נערה צעירה, אינה מוכנה להשלים עמה. שהרי עד מות האם נהנית הבת ממגורים בחינם באותו הנכס בדיוק. בקיצור, סמטוכה שבסיסה הוא דיור פריזאי שהוא בר־השגה או שלא.
 
בהמשך העלילה נחשפת עוד עובדה (הלו, זוהי כניסה לשדה ספוילרים): הדיירת ניהלה מערכת יחסים עם אביו של היורש, בזמן ששניהם היו נשואים כל אחד לבן זוג משלו. כלומר, הן הסופר והן בתה של הדיירת הם בבחינת קורבנות תמימים להורים בוגדניים, ולאורך שנות ילדותם היו עדי ראייה לסבלותיהם של בני הזוג הנבגדים.
 
הדרמה הנדל"ניסטית־משפחתית הזאת מועברת אל הבד תוך שימוש מושכל בנימות קומיות, האמורות להגחיך מעט את שלוש הדמויות המרכזיות בסיפור הזה, ולחסוך מהצופה השוואות מתבקשות כמעט עם ״גן הדובדבנים״ מאת צ׳כוב. מובן שההחלטה המוקדמת של הורוביץ על הכיוון הקומי היא מהלך חיובי. אבל מצד שני, חבל שזוהי ההחלטה החיובית היחידה שהוא קיבל במהלך התקנתו של הסרט. כל היתר - בימוי, סבירות דרמטית, ניצול אתרי צילום, משחק - לוקה בחסר. לוקה מאוד.
 
על הורוביץ נכתב בוויקיפדיה שמאז שנות ה־70 הוא מחלק את זמנו בין ניו יורק לפריז, ואף היה מידידיו הקרובים של סמואל בקט. כלומר, מדובר באמן המכיר היטב את קסמיה של הבירה הצרפתית. ועם זאת, אין ״דירה בפריז״ משתמש בסביבה של רובע המארה, המצטלמת כל כך טוב, ואפילו אינו מנצל באופן קונסטרוקטיבי את מרחבי הדירה והגן הרחב הצמוד לה.
 
במקום זאת מעדיף הורוביץ להעמיד סצינות בעלות טון עצי, כאילו הן מתחוללות על במה, ולא בסרט קולנוע, ואף להמר על פתרונות של דרמת תיאטרון לסיטואציות בעלות אופי פילמאי. נגזרת מהחלטה מוטעית זו היא הכתבת אופי המשחק לצוות המיומן, שמן הסתם יכול היה לבצע עבודה מוצלחת הרבה יותר, אילו רק דרשו זאת ממנו. בסיטואציה הקיימת - במאי טירון העסוק בעיבוד מחזה משל עצמו - מתחפרים סמית, קליין וסקוט־תומס בעמדות המוכרות מז'אנר התיאטרון האתני (כלומר, תיאטרון יידיש) -ג'סטות מודגשות, דיבור מוגזם, ובעיקר הפרחת אוויר חם, שנועד כנראה לסתום את החורים הענקיים בהיגיון, שפוגמים ביכולת לחולל על הבד מצבים קומיים של ממש.

"ג׳ק מאוהב"

כמו הסרט הקודם, ״דירה בפריז״, גם ״ג׳ק מאוהב״ הוא סרט ביכורים, וממש כמו ישראל הורוביץ, גיבור האייטם שלמעלה, גם הבמאי של ״ג׳ק מאוהב״ הספיק לצבור ניסיון אמנותי עשיר קודם שניגש לעשות את צעדיו הראשונים בבימוי סרטים. זהו פיליפ סימור הופמן, ש״ג׳ק מאוהב״ היה הניסיון הראשון שלו בעמידה מאחורי המצלמה (ולמרבה הצער גם האחרון).
 
ולמי ששכח משום מה: הופמן, גדול שחקני הקולנוע בהוליווד של המאה ה־21, מצא את מותו בפברואר של השנה שעברה. מאז שהופמן מת הספיקו להתגלגל אל בתי הקולנוע שלושה סרטים חדשים בהשתתפותו (ביניהם ״איש מבוקש מאוד״); בחודש נובמבר המתקרב צפויה הפרמיירה של סרטו האחרון בהחלט - החלק השני של ״משחקי הרעב: עורבני חקיין״. ובין היתר מגיע כעת גם ״ג'ק מאוהב״ שאינו חלק מהסטטיסטיקה המקברית הזאת, משום שמדובר בהפקה משנת 2010, שמישהו בעולם הפצת הסרטים בארץ נזכר עתה כי לפני חמש שנים שכחו להביא אותה אל אולמות הקולנוע בישראל.

מתוך הסרט "ג'ק מאוהב". צילום: יח"צ

כמו ״דירה בפריז״, גם ״ג'ק מאוהב״ מבוסס על מחזה שהועלה בהצלחה בניו יורק, וכמו בסרטו של ישראל הורוביץ, גם בסרטו של הופמן זוהי המכשלה הבולטת ביותר. שכן ״ג'ק מאוהב״ הוא סרט שאינו מסוגל להתנהל בשפתם של בני אדם, ומרבית הסצנות הדרמטיות שבו מתנהלות בשפתו הגבוהה מדי, המחושבת יתר על המידה, והבלתי משוחררת של המחזאי רוברט גלאודיני, שאחראי גם לעיבוד עבודתו הבימתית לתסריט.
 
אנחנו בין אנשים ממעמד הביניים הנמוך. ג'ק, בגילומו של הופמן, הוא נהג לימוזינה בודד בניו יורק. אומנם יש לו זוג חברים היספנים קרובים - לוסי (דפני רובין־וגה) וקלייד (ג'ון אורטיז) - אבל חוץ מהם, שום כלום. אפילו לא דירה בשכירות, שכן הוא גר במרתף של הדוד טוב הלב שלו. זוג החברים מסדר לו דייט עם אישה משונה במקצת, לוסי שמה (איימי ריאן). לקראת מערכת היחסים הצפויה משתדל ג'ק להמציא את עצמו מחדש כבן אדם מן היישוב. לומד, כמה מטאפורי, לשחות; משתלם בבישול (לא פחות מטאפורי); וגם מצליח להשתלט על התורה הסבוכה של חתירה בסירת משוטים. מטאפורה, כבר אמרנו?
 
בין כל משימות הלימוד העצמי מסתננת לעלילה גם מלודרמה משפחתית, שבמרוצתה נאלצים חבריו הטובים להתמודד עם משבר במערכת הזוגית שלהם, ומפה לשם, בין משברון אחד לאחר, נעמדת הרביעייה האנושית הזאת ומתחילה לטחון דקלומים של מונולוגים ודיאלוגים שבפירוש זרים לרוח הקולנוע, ומקומם הוא אך ורק על הבמה.
 
ובכל זאת שמור יתרון מה ל״ג׳ק מאוהב״ על פני ״דירה בפריז״, למשל. יתרון זה נובע בעיקר מיכולתו של הבמאי הטירון הופמן לעשות שימושים נבונים ברקע המציאותי הסובב את גיבוריו. ניו יורק המושלגת מהווה גיבור משנה בעלילה, כמו גם שוקי הירקות בכרך הגדול, או פקקי התנועה בעיר. נראה שהופמן המנוסה הספיק להטמיע בתוכו את לקח 50 הסרטים שבהם הופיע קודם שביים את סרטו הראשון, ובניגוד גמור להורוביץ, שכמו מגרש מסרטו את העיר פריז, הופמן מזמין פנימה את ניו יורק על מגוון מוזרויותיה.
 
ייתכן מאוד שאילו ״ג'ק מאוהב״ היה מגיע לבתי הקולנוע בישראל בזמן אמת, בשנת 2010, ארבע שנים לפני שהופמן נפטר, היה סרט זה מתקבל בעמודים אלה בחמיצות רבה יותר. אלא שמותו המוקדם של השחקן הנהדר הזה כמו דוחף לנבירה ולמציאת משמעויות וניואנסים נחבאים בהופעתו ב״ג'ק מאוהב״. ואין זו התנצלות, אלא בעיקר הבעת כאב נוספת על האובדן.