לפני מספר שנים כבש אלעד קידן את לבם של שופטי תחרות סרטי הסטודנטים הנערכת במסגרת פסטיבל קאן, והם זיכו את סרטו ״המנון״ בפרס הראשון בתחרות. היה זה סרט התבוננות אימפרסיוניסטי, שנוצר בהשראת קומדיות אנינות כמו אלה שיצר הצרפתי ז׳אק טאטי. קידן שילב אז יכולות של התבוננות אמפתית בפרטים הקטנים המרכיבים את המכלול הענק של הגזע האנושי.
והנה אתמול שב קידן לקאן, הפעם עם סרטו הארוך הראשון, ״היורד למעלה״, שאינו אלא חזרה והרחבה של אופני הסיפור המעודן, המהוסס, הבלתי נחרץ, ואולי אפילו נזיל כמו מים המוחזקים בתוך כף יד. יש שחקנים לסרט - איתי טיראן ואורי קלאוזנר; קיים גם אתר התרחשות מזוהה היטב - העיר חיפה; מה שאין בסרט, ובמתכוון, הוא סיפור. במקום עלילה, מזין קידן את סרטו בהלכי רוח, בסוג של פיוט פילמאי, ברצף של הגיגים חזותיים, או שמא הוא רק רוצה לרמז שהוא עדיין לא מצא את הדרך להסביר שאין לו בכלל דרך שבאמצעותה הוא מתכוון (או לא מתכוון) לומר משהו.
ברור שלקידן לא דחוף להתבונן על דברים הגדולים מהמציאות היומיומית שאותה ניתן לתפור בקטן, בחוט ומחט. בדרך כלל המהלך הזה מצליח לו ב״היורד למעלה״, אבל לא תמיד. הוא מתאר שתי תנועות, שעל כל אחת מהן ממונה שחקן אחר. טיראן הוא שעושה את כל התנועה מלמעלה למטה. יורד במורדות הכרמל, עד שהוא מגיע לנמל. בדרך הוא נתקל בתחנות שונות של חייו - החל מהגננת, דרך המורה בכיתה ג', פוגש גם חברי ילדות וכך הלאה. בעוד טיראן חותר כלפי מטה, קלאוזנר עולה במעלה ההר - מהעיר התחתית אל רום הכרמל. גם הוא פוגש תחנות כאלה ואחרות של חייו, אבל חלקן אינן קשורות לעבר, אלא אולי בכלל לעתיד. מסובך? לא כשרואים את הסרט עצמו.
משהו בנינוחות של קידן ושחקניו בהחלט עובר היטב את המסך. מצד שני, משהו גם לא עובר אל הקהל. התגובות בהקרנה הראשונה של הסרט בקאן - כאשר חלק מהעיתונאים (הלא ישראלים כמובן) נטש את האולם, וחלק אחר נצמד בסקרנות, אולי בהשתאות, לרצף האירועים - יש בהן כדי לתאר את טיב קבלת הפנים שסרט זה צפוי לקבל גם בעת הקרנותיו בישראל.