ג'ינג'ית עם אופי: הבמאית שיוצרת סרטים דוקומנטרים נוקבים

ג׳ולי שלז (54) היא במאית, מפיקה, אשת קולנוע וטלוויזיה, שעמדה בראש המחלקה הדוקומנטרית של ״רשת-נגה״, וממובילת מאבקי היוצרים למען תמלוגים גדולים יותר לאמנים.

בין הסרטים הבולטים שביימה אפשר למצוא את ״סנג׳ין״, ״באבא לובה״, ״עפולה אקספרס״ ו״מוכרחים להיות שמח״. כמו כן, ביימה לטלוויזיה את הסרטים התיעודיים ״אם את שומעת, תעני״ על רצח חנית קיקוס, ״חברון״, ״קו 16״ ו״הדסים״. במהלך הקריירה הארוכה שלה זכתה בפרס פרס אופיר על ״עפולה אקספרס״ ובפרס וולג׳ין על ״סנג׳ין״ ו״עפולה אקספרס״. מחר יוקרן בערוץ 8 סרטה הדוקומנטרי, ״מרוששות״, על נשים מוכרות, בעלות שם, שירדו מנכסיהן.

״האמת? אני נמנעת מלראות יצירות ישנות שלי. בתפיסה שלי זה קצת כמו בחיים: אין חרטות, אי אפשר לעשות טייק 2. אין אופציה שאני אראה היום משהו שעשיתי ולא אראה אותו באור אחר: הסרטים נעשו בנקודת זמן מסוימת ובמגבלות ומסגרות מסוימות, והיום אני במקום אחר. כל סרט הוא תהליך חווייתי עמוק. לפעמים אני שלמה איתו יותר ולפעמים הוא מאפשר ללמוד ולא לחזור על טעויות. בסרטים הראשונים שלי הייתה סוג של נאיביות וטוטאליות, שאולי איבדתי במהלך הזמן. הייתה אמונה שהסרט ישנה את המציאות. לא היה אפשר לעצור אותי, גם כשהמחיר היה גבוה. היום יש בי משהו 'בוגר' במובן המבאס. אני מפעילה שיקולים ומשחררת. מצד שני, היום יש את הניסיון והידע המקצועי שצברתי עם השנים. הדבר הכי משמעותי מבחינתי היום זה להישאר עם התשוקה, עם הרצון לעשות ולהיות מחוברת למה שאני עושה".

"ממש לא. הכוונה לבחירות בסיטואציה ובזמן הנתון. לפעמים זה כמובן גם שיקולים של מה אפשרי מבחינת תקציב. גם היום וגם אז, זה כמובן תמיד לא מספיק".

"אני משתדלת, ומקווה שאני לא היחידה. אבל האמת שאני עובדת בכמה עבודות במקביל".

"כרגע אני מלמדת, מעבירה הרצאות, עובדת על סרט עם חיים יבין על ירושלים (בשלבי עריכה וצילומים), עובדת על תחקיר לסרט עתידי, ולאחרונה עשיתי פיילוט לקשת לתוכנית חדשה שהיא עדיין סודית. במקביל, עד אתמול עוד עבדתי על הסרט 'מרוששות' שישודר ביום שלישי בערוץ 8. והכי חשוב: עובדת על תסריט לפיצ'ר עם דניאלה כרמי המופלאה. זה קצת 'סלט במוח', אבל אין לי ברירה. אני גם נפגשת לשיחות על פרויקטים עתידיים".

״לגבי דוקומנטרי לעומת פיצ׳רים, זה קצת ביצה ותרנגולת, כי ברור כשאתה עמוק בדוקומנטרי אתה מחובר מכל הכיוונים, גם ברמת התחקיר גם ברמת המקומות והאנשים שאתה פוגש. כשעובדים על פיצ'ר (סרט עלילתי) כבר בשלב התסריט זה הרבה התכנסות פנימה, וגם בהמשך זה סוג של בועה״.

מתוך הסרט "עפולה אקספרס". צילום: יח"צ
 

״בתחילת שנות ה־2000 ביימתי את הפיצ'ר 'מוכרחים להיות שמח', סרט שאני מאוד אוהבת והגיע ממקומות מאוד פצועים ומתקופה לא פשוטה שעברתי. הסרט לא הצליח מסחרית, אף שהוא זכה בפרסים, והתגובות אליו היו חלוקות. עד היום מגיעים אלי המון אנשים ומספרים לי כמה הוא נגע בהם. הסרט הוא לא קומדיה, ומתעסק במשפחה שנשארה מחוץ ל'היי וויי' של החיים. למה לא עשיתי אחריו אף סרט עלילתי? אולי הכישלון המסחרי והציפיות ממני החלישו אותי, ומצד שני הדוקומנטרי תמיד סוחף אותי ואין אופציה לדחות ולהפסיק את ההתעסקות איתו, וגם החיים מכתיבים את הקצב שלהם״.

בסרטיה מצליחה שלז לאתר עצבים חשופים, שמעוררים בצופים הזדהות ורגש. ״אני משתדלת ללכת עם מה שנוגע בי״, היא מסבירה. ״כנראה הכמיהה הראשונית שלי היא לתת במה לאלה שלא נמצאים שם באופן טבעי ואולי לא ידעו עד כמה הם גיבורים בחיים של עצמם״.

״בכנות, זה נשמע כמעט מופרך אבל בזמן שאני עושה את הסרטים, ההזדהות שלי מוחלטת, לדעתי ברמה שהיא לא תמיד בריאה (ואולי זו הסיבה שאני בוחרת את אותם גיבורים). עם חבצלת והבנות 'מדרומה' והניסיון שלהן לעשות קואופרטיב הייתי מוכנה להילחם עד הסוף איתן; אסתי וצביקה מ׳עפולה אקספרס' - הזדהיתי עם החלום הילדותי שמניע אותך ועם הדרייב להיות קוסם כמטפורה שמחה; 'מוכרחים להיות שמח' דיבר אל האאוטסיידריות הפנימית שקיימת בי; 'סנג׳ין' - שם הזדהיתי עם כל הדמויות, גם חוויית ההגירה היא חלק משמעותי ממי שאני וגם כל אחד בנפרד ומהסיבות היותר עמוקות. אחת הדמויות שיותר הזדהיתי איתן היא של איוב, ילד אתיופי שהיה רץ מול הים. שאלתי אותו בסרט: לאן אתה רץ? והוא ענה: 'לא יודע, אולי אגיע למקום אחר'. והיה גם את הזמר דני בסן ב'באבא לובה', הילד הקטן שממשיך להיות נוכח בתוכך ומחפש את ה'אין' שלעולם לא יצליח למלא״.

״התשובה גלומה בשאלה: אני מוצאת אותם או שהם מגיעים אלי, או שאני פשוט רואה אותם. הם נמצאים כל הזמן״.

״זו שאלת מיליון הדולר, ואני יכולה לדבר על זה שעות. התשובה היחידה שאני יכולה להגיד זה שאני מבינה אותם. מגיל 16 אני מפרנסת את עצמי, גם בתקופות זוגיות וגם בתקופות שהייתי לבד וגידלתי ילד. גם היום אני מרגישה שאני עדיין עושה ג'גלינג״.

״אנחנו חיות במדינה שכל סרט זו מלחמה מההתחלה, והעולם המסחרי, הריאליטי וכולי, שולט. הפייט לא נגמר, גם לא בסרטי האחרון 'מרוששות'. כשאני חושבת על זה, זה נראה לי לפעמים די מטורף, אבל כשאני בתוך זה, אז אני פשוט בפייט, והמזל הגדול הוא שזה תמיד מעניין ומאתגר, גם כשזה בלתי אפשרי מבחינת פרנסה״.

מחר יוקרן בערוץ 8 סרטה ״מרוששות״, שהוקרן קודם לכן גם במסגרת פסטיבל דוקאביב האחרון. הסרט עוקב אחר סיפוריהן האישיים של ארבע נשים מצליחות בנות 50-40, שהחיים הביאו אותן לקו העוני לאחר שנפלטו משוק העבודה. סמדר קילצ'ינסקי, דיאן האריס, ענת חלפין וענת גלילי-בלום הן הנשים שסיפורן מככב בסרט, אבל שלז מסבירה: ״אין סרט שלא מתחיל ממני. לפעמים זה מאוד חיצוני וקונקרטי ולפעמים זה ממקומות חיבור פרטיים שלי. 'מרוששות' התחיל אחרי המחאה החברתית, כשהצעירים יצאו מהארון ואמרו: 'אין לנו כסף, ובלי ההורים אין לנו זכות קיום'. ופתאום נפל לי האסימון שאני דור ההורים, ואיפה אנחנו נמצאים מול עצמנו, מול החלומות שהיו לנו, מול האמונה שאם נעבוד קשה, נצטיין ונתמיד, אז החיים יהיו 'דבש' והחלום האמריקאי יתגשם״.

״הבנתי שמעמד הביניים נמצא בכותרות ובססמאות, אבל עוד לא נחשף, ורציתי להראות איך מתמודדים אנשים שההצלחה והשפע כל כך מרכזיים בחיים שלהם, ונאלצים להילחם כדי לשמר את כל זה״.

״חיפוש, חיפוש, חיפוש. עבדתי עם תחקירנית בשם רינה שתיל והתחלנו בלחפש ברשת. שלחנו טקסטים על נשים שנמצאות במקום הזה, והתחלנו לקבל מהן המון תגובות. משם הכל התגלגל. הבנו שיש כאן נושא לא מדובר, והבנו עד כמה התהום הזו קרובה״.

״אני מכירה את סמדר הרבה שנים ומיודדת עם המשפחה, אז ידעתי שהיא עוברת תקופה לא קלה. נפגשנו בזמנו סביב 'מחוברות', ואז נוצר הקשר הנקודתי לסרט הזה״.