"הגיע הזמן שבו הבנתי שיש לנו, הנשים החרדיות, קול, ושהוא צריך להישמע. אם כבר אנחנו משמיעות קול זה רק כדי לשרת אינטרסים, ממסד או דרך מסוימת, והגיע הזמן שלקול שלנו תהיה לגיטימציה".

הדוברת היא אסתי שושן, פעילה חברתית, פובליציסטית, פרסומאית ויוצרת קולנוע, מנהלת הקבוצה "פמיניסטיות מתחת לפאה", יוזמת קמפיין המחאה "לא נבחרות, לא בוחרות" למען שילוב נשים חרדיו בפוליטיקה, ואמא לארבעה. היום תשתתף שושן בפסטיבל "נשים נהדרות", שם יוקרן סרטה "עקרה", ובפאנל שנושאו "קולנוע נשי חרדי לאן".
 
למרות ההישגים והדרך שוברת המוסכמות בה היא הולכת, כשמכנים אותה פורצת דרך, היא מעט נרתעת. "זו מילה קצת גדולה, אני לא לבד בעיקר בכל מה שנוגע לפעילות החברתית", היא אומרת. "הפעילות והקול שהשמעתי היו דומיננטיים בתקופה שלפני הבחירות, אז היינו קבוצה של נשים שיצאה בגאון בהצהרה שבכל מה שקשור לייצוג פוליטי, הקול שלנו צריך להישמע".

"קראו לנו הזויות"


בבחירות האחרונות יצאה שושן כאמור בקמפיין "לא נבחרות, לא בוחרות", שקרא לייצוג נשים במפלגות החרדיות. היא לא תכננה לרוץ בעצמה לכנסת, וגם לא ביקשה ליצור מפלגה של נשים בלבד, אלא לגרום לסיעות החרדיות לשלב נשים ברשימתן. "המטרה לא הייתה להקים עוד לול שיגידו לנו לשבת שם, זה לא פמיניסטי", היא מצהירה. "נשים צריכות להיות חלק ממשהו, ומפלגת נשים זה פשוט לא נכון. יש מספיק נשים שמתאימות לאג'נדה של ש"ס, למשל. נתנו לעדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף, לעמוד בראש מועצת הנשים של המפלגה, והיא יכולה להיות חברת כנסת. גם יפה דרעי. ואם הן לא מעוניינות, יש מספיק נשים אחרות שיכולות".

מה גרם לך להתחיל בפעילות החברתית הזו?
"זה לא היה גורם מסוים. אומרים שמה שעושה אותך כאדם אלו האנשים שאתה פוגש. במקרה שלי, הנשים שפגשתי והמעגלים שבהם השתתפתי. בשנתיים שעברו אני מגלה שבכל הנוגע לייצוג פוליטי, הנציגות שלנו בכנסת – עם כל הכבוד וההערכה, ויש כבוד – לא מודעת אפילו לאתגרים ולמשימות של הנשים החרדיות. זה בא לידי ביטוי בכיסאות שנותרו ריקים בדיונים שיזמנו בוועדה למעמד האישה לגבי נשים חרדיות.


אסתי שושן מרצה בבמת טד בירושלים. תילום: יח"צ

הח"כים החרדים אפילו לא טרחו להגיע לדיונים שעוסקים בבריאות, ברווחה ובתעסוקה של נשים שיכולות להיות הבנות, הנשים וקרובות המשפחה שלהם. הוויז'ואל הזה של הכיסא הריק היה כל כך חזק ומשמעותי, לא כלפי אלא כלפי נשים אחרות. הן הבינו פתאום מה חושבים עליהן. האסימון נפל להן. אין בעיה הלכתית בכך שאישה תהיה חברת כנסת. ביררנו את הנושא הזה, אבל כששאלו את הרב מאיר מאזוז, ממפלגת יחד של אלי ישי, למה אין נשים בסיעה שלהם, הוא אמר שאין בזה בעיה הלכתית, אבל הוא לא רוצה להיות זה שיחדש. כלומר היה כאן שיקול פוליטי, שהוא לא יהיה זה שמשלם את המחיר".

אני בטוחה שהמאבק שלך לא התקבל יפה בקרב מקבלי ההחלטות מהמגזר.
"קראו לנו הזויות, וזה במקרה הטוב. אחד הרבנים אבחן אותנו כחולות נפש עם סכיזופרניה. ובאחת הפעמים שנכנסנו למועצה של אגודת ישראל כדי לחלק חומר, אחד הנוכחים, איש מבוגר ומכובד, פלט לעברנו 'שבו בלול'. אני יודעת שנשים חרדיות שראו את ההתנהגות שלו הבינו סוף־סוף שזו ההתייחסות הרווחת כלפינו. שהגברים אומרים 'אנחנו מטפלים בעניינים, ואתן תשבו בשקט, זה לא עניינכן'. אם היה מדובר בנשים שיושבות במטבח ולא יוצאות מהבית, ניחא. אבל בקבוצה שלנו חברות נשים רבות שנמצאות בעמדות בכירות באקדמיה, יש עורכות דין, עיתונאיות, מנכ"ליות, רואות חשבון. ומשום מה בכל הנוגע למקומות שבהם מתקבלות החלטות, מדובר בתקרת בטון". 
 
שושן מודעת להקצנה בכל הנוגע להדרת נשים בחברה החרדית בשנים האחרונות: "יש מגמה הולכת וגוברת של השתקה והעלמה של נשים: מחיקה של תמונות נשים בעיתונות החרדית, העלמת ציורים ואפילו צלליות של נשים בספרי ילדים. הגדיל לעשות עיתון 'המודיע' כשמחק את המילה אישה. בבשורת שיבוץ יו"ר לוועדה לקידום מעמד האישה, נכתב בעיתון 'הוועדה למעמד', וזו לא הייתה טעות דפוס כי הצירוף הזה חזר מספר פעמים בכתבה. יש מגמה עולמית של הקצנה והשתקה, והנשים משלמות את המחיר".

"אצלנו בקבוצה 'פמיניסטיות מתחת לפאה' יש מוטו שאומר שהשינוי מתחיל איפה שהשתיקה נגמרת. בחברה החרדית יש הרבה דברים טובים, וחבל שנותנים לתופעות כאלה יד. המחשבה היא שאם ישתיקו את הקולות הם לא יצופו, אבל בסוף לדברים האלה יש נטייה להתפוצץ. זה תהליך מסוכן לחברה, ואני לא אומרת זאת במטרה להתריס, אלא כדי לתקן את הדרוש תיקון. המגזר שלנו הולך ונהיה עני. אחרי שחזרו חברי הכנסת החרדים לכנסת, יצאו העיתונים החרדיים בכותרות: 'תמו ימי הרעב'. אבל מי שרעב ימשיך להיות רעב גם אם יוסיפו לו עוד 200 שקלים לקצבת ילדים. האבסורד הוא שנלחמים בלימודי ליבה, ונלחמים באנשים שדואגים למצוא עבודות לחרדים. כנראה יש מישהו שנוח לו לשמר את המצב עבור עוד קולות בקלפי".

עמדה לא מקובלת

לפני כשנה הוציאה שושן (37) את הסרט הקצר "עקרה" (בהפקת אופיר יצחק, צלם: יואב גרטנר, עורך: אלעד סולמי, מלבישה: מלכי פוגל, גריידינג: תומר בהט) – פרויקט הגמר בבימוי קולנועי של בית הספר "חשיפה" – המגולל את סיפורה של צעירה חרדית שנישאה זה עתה, אך לא מעוניינת להיכנס למעגל הילודה בשלב כה מוקדם של חייה.

"התפיסה הממסדית הרווחת היא להתחתן מהר, בשנה הראשונה להביא ילד, וכמה שיותר ילדים זה יותר טוב", אומרת שושן. "יש המון משפחות מאושרות כאלה, אבל בסרט שלי אני שמה סימן שאלה על ההנחה הזו. מתברר שזה לא מתאים לכולם, ויש מי שמשלם מחיר כבד בדרך לאידיאל הזה. לתחושתי יש עודף אידיאלים שלא מעוגנים בהלכה, ואנשים קורסים בעקבותיהם. כי כשהגבר לומד תורה ויש קושי של פרנסה ומשפחה גדולה והאמא צריכה להיות בהריון כל שנה – כמה אפשר להחזיק באידיאלים?".
 

מתוך סרטה של אסתי שושן "עקרה". צילום: יח"צ 
 
הסרט מבוסס במידה רבה על הסיפור האישי של שושן, שגדלה בבית חרדי ובו 12 ילדים. אחרי שילדה ארבעה ילדים, בהפרש של שנתיים, בחרה לעצור. "עשר שנים הייתי מגויסת כולי לאמהות, והיה לי טוב", סיפרה על הרגע שבו החליטה לעצור, "כשהרביעי היה עוד תינוק חשתי את חוסר האחריות במצב הזה, שאני לא יכולה להיות אחראית לשלומם ולביטחונם במאת האחוזים". בניגוד לסרט, שם הגיבורה לוקחת גלולות בהיחבא, שושן ובעלה הסכימו על הנושא במשותף. בעלה נמצא שם עבורה גם בפעילות החברתית שלה. "אי אפשר לעשות שום דבר בלי תמיכה מהבית", היא אומרת.
 
הסרט, שהוקרן השנה בפסטיבל קאן, משתתף כאמור בפסטיבל הקולנוע הנשי בבית שמש, המהווה את שיאו של המיזם "נשים נהדרות". כל הסרטים שיוקרנו בארבעת ימי הפסטיבל נוצרו על ידי נשים, והם עוסקים בתכנים הרלוונטיים לחברה החרדית. "במסגרת הרצון שלי להשמיע קול, הקולנוע מאפשר לי לעשות זאת באמצעים יותר אמנותיים וכיפיים".
 
להבדיל מתעשיית הקולנוע הפנים־חרדית, שבסרטים שנוצרים במסגרתה רק נשים צופות ורק נשים משחקות, שושן ידעה מראש שהיא רוצה לפרוץ את הגבול וליצור קולנוע שיוקרן גם בקרב הציבור החילוני: "אני יודעת שנשים חילוניות מסוקרנות מהעולם שלנו. אנחנו יכולות לגור מדרכה ליד מדרכה, בגבול בני ברק־רמת גן ולא להכיר זו את זו, והקולנוע עוזר במידה רבה להראות את העולם שלנו".
 
מיום ששושן התחילה את הפעילות שלה מצטרפות אליה עוד ועוד נשים שנמאס להן לשתוק. "המעגל הראשון הוא של עשייה ולא רק תמיכה", היא אומרת. "בהמשך קמה קבוצה וירטואלית שאומנם לא מונה אלפי נשים, אבל שיש בה נשים בעלות ראייה ביקורתית, נשים שמסתכלות בצורה מפוכחת על המציאות. יש קבוצות בפייסבוק ובוואטסאפ וגם מעגלי דיבור ועשייה. כל אחת מהמשתתפות הופכת לסוכנת שינוי במעגלים שלה. ההתעוררות הנשית החרדית נמצאת בתחילת הדרך. הציבור התרגל לראות את הנשים עם עגלה וכרסן בין שיניהן, והן כל כך רחוקות מהמקום הזה, הן התעצמו והצליחו".

יש נשים שיוצאות נגד היוזמות הללו?
"הרבה נשים לא מתחברות, כי מדובר בעמדה לא מקובלת. כשהתחלתי לדבר על זה ב־2012 הייתי בודדה במערכה ונחשבתי להזויה לגמרי, כי היה מקובל לחשוב שנשים חרדיות לא רוצות שינוי, שטוב ונחמד ושמח להן. זו עדיין לא תנועה המונית, אבל הקולות מתחילים לכרסם ולהדהד החוצה. הנשים מפחדות, אבל הן צריכות כוח שיסייע להן לספוג ביקורת לא נחמדה ולא נעימה. באופן אישי אני לא מתכוונת לשתוק יותר, שתקתי מספיק".