ישר לגיליוטינה: הסרט "הדברים שאני רוצה" לא חכם ולא אטרקטיבי

זה לא כסף, זה. כולה 18.5 מיליון יורו. אומנם עבור ממשלת יוון זהו בוודאי סכום בלתי מבוטל, אבל לא בשביל ג׳רסלין - אישה נשואה ואם לשני ילדים המתגוררת בעיר אראס שבצפון צרפת.

ג׳וסלין, כך מתגלגלים פה העניינים, גרפה את הסכום האמור לעיל בהגרלת הלוטו הארצית, אבל היא מעדיפה להסתיר עובדה מדורית זו מבעלה ומחופן ילדיה וידידותיה. הסיבה: נוח לה בחייה הנוכחיים, והכסף כידוע מוריד רק צרות צרורות על הראש של הבנאדם.

ג׳וסלין היא בעלת גלנטריה, כלומר חנות סדקית מהסוג שהיה פעם מקובל בעדה היהודו־פולנית - פיצ׳פקעס, רוכסנים, כפתורים וכל מיני כאלה. היא אף מריצה בלוג פופולרי, לפחות אצל נשות מחוז קאלה הצפוני, שבו היא מרחיבה בעניינים חשובים כמו התקנת מרקים לחורף ועוד עצות ברמה של חוכמות סבתא. וכל שהיא רוצה הוא לשמר את תמונת המצב הרגועה, השאננה. מהבחינה הזאת, ברור שהכסף הגדול מהלוטו ישנה הכל. הרי ברור שבעלה, ג'ו שמו, טיפוס ממורמר מלידה, יחשוק מיד במכונית פורשה ובאורח חיים של שופוני, וגם היא עצמה תיאלץ לשחק אותה היי סוסייטי, כלומר לעלות על שמלות ערב ונעלי עקב לא נוחות. ולמה לה כל זה?

הקונפליקט הבסיסי הזה בין הקיים השמרני לבין אפשרויות השינוי הדרמטיות שצופן בחובו הצ'ק מטעם אראלה של צרפת, מודחק על ידי ג'וסלין, שמטמינה את תלוש הזכייה בתוך נעליה המשומשות וממשיכה להתנהל כאילו כלום. כמובן, עד שבעלה עולה על מעשה הרמייה ומתחיל לפוצץ כספים, לא לפני שהוא נוטש את אשתו צרת האופקים.

״הדברים שאני רוצה״ מבוסס על ספר רב־מכר מאת גרגואר דלקור, שהועתק לבד על ידי במאי סרטי הטלוויזיה דידייה לה פשר, שהוא בעצמו מחברם של רבי־מכר ספרותיים. בהחלט יכול להיות שעל גבי נייר נראה שיר ההלל לחיים הפשוטים והצנועים כמו איזה אידיאל סגפני בנוסח מחזותיו משנות ה־30 של מרסל פניול, שיש להתגעגע אליהם. על הבד, עם גבר אלים ועם אישה הסובלת מעודף משקל, לפחות לדעתה, זה נראה לא טוב, לא חכם, לא אטרקטיבי.

לבד מההתפהקות הזו, ממצב הסרט עוד שני אלמנטים הנראים כמניפולציה מגושמת. עניינו של האחד הוא ליצני באופן צורמני, ומתרכז במצב הבריאותי של אביה המזדקן של ג'וסלין. הלה לוקה בסוג של אלצהיימר, המגביל את יכולת הזיכרון המיידי שלו לשש דקות בלבד. כמובן שזוהי סיטואציה הגוררת בעקבותיה צחוקים רבים וגם משרה בחלל אולם בית הקולנוע רגשי חמלה על הגבר האומלל, ואלה מצדם משתלבים היטב בחלום החיים הפשוטים של בתו.

האלמנט הנוסף הוא קולנועי יותר, ומצטלם הרבה יותר טוב. מדובר בחוף הים של ניס - בפרומנד דז אנגלה, הטיילת התיירותית המוכרת כל כך, לבה הפועם של הריביירה הצרפתית. מההיבט הגיאוגרפי (וגם המטאפורי) זהו המקום הכי מרוחק בצרפת מן העיר אראס שבה מתגוררת ג'וסלין. ודווקא שם, במסעדה של מלון "נגרסקו" בעל הכיפה המוזהבת - הנודעת כמעט כמו כיפת הסלע מאל־קודס - טמון סודה הכמוס של בעלת הגלנטריה הצפונית. שכן שם מקנן הגבר האידיאלי בעיני ג'וסלין, שאותו פגשה קודם לכן רק פעם אחת. עם שפמו האלגנטי, לבוש כולו בלבן, ועם קול מלחשש של מפתה נשים מקצועי. ההפך הגמור מבעלה ג'ו, ומושא סטריאוטיפי של תשוקות כמוסות, שמן הראוי לשמור אותן מתחת לכר.

כל המבנה העלילתי המגושם הזה מועבר לבד באופן דידקטי כמעט. וזה כולל הרצאות הטפה מייגעות, המושמעות אל מול המצלמה. מרק לבואן, בדרך כלל זמר פופ, מזייף לגמרי את דמות הבעל הלחוץ, וזה עוד כלום לעומת מתילד סנייה, הנושאת על כתפיה את הדמות הראשית, השרירותית וחסרת העומק.

הידוע בבניה של העיר אראס, כך נכתב בדפי הוויקיפדיה, הוא איש הגיליוטינה מקסימיליאן רובספייר. חבל שקודם לתחילת ההסרטה לא איימו מפיקי הסרט על הטאלנטים השונים שהתקבצו פה בהקמתו לחיים מחודשים של מחולל שלטון האימים בימי המהפכה הצרפתית. אולי הפחד ממפגש מכאיב שכזה, היה גורם להם להתאמץ מעט יותר ולהוציא מעצמם ביצועים מוצלחים יותר. 

חלפו כבר עשר שנים מאז הקרנת הבכורה לסרטו של דני לרנר ״ימים קפואים״, שהיה ונותר הטוב בסרטים ה"עצמאיים" שהופקו בארץ. מאז חשיפתו של מותחן מתוחכם זה, התגלגלו איכשהו אל בתי הקולנוע המסחריים בארץ עוד 40 סרטים מהזן העצמאי, ולפחות 20 נוספים מהסוג הזה ממתינים עדיין לאקרן כלשהו שיתפנה עבורם. בקיצור, מדובר בגוף יצירה שמנמן למדי, אך מה לעשות, דל בהישגים איכותיים. סרטים כמו ״אנדנטה", ״העפיפונים של ארמנד", ״אנטרקטיקה", ״האור השחור", ״פלנטה אחרת״, ״מעשייה אורבנית״, ״אנטי וירוס״ או ״גולם" ו׳׳פרחים של מרציפן", שהפציעו לרגע בשמי האינדי, לא חרטו שריטה פרטית משלהם בדפי ההיסטוריה הפילמאית הצנועה ממילא של ישראל.

מתוך הסרט 10% ילדה שלי. צילום: יח"צ
 

פה ושם, לאור העשור החולף, ניתן היה להבחין במקוריות מסוימת בסרטים ספורים מהסוגה האינדפנדנטית (״לוויה בצהריים", ״המשוטט" או ״שרקייה"), אך דומה שמאז ״ימים קפואים" הציע הקולנוע העצמאי המקורי רק סרט אחד נוסף בעל ערך; היה זה סרטו של שרון ברזיו, ״חדר 514", משנת 2012. ומה פתאום צריך להיזכר דווקא בסרט טורד שלווה זה בסוף השבוע הקיצי שלפנינו? בעיקר משום שהשחקן אודי פרסי גילם בו את הדמות הגברית הראשית.

והנה הוא שוב איתנו, אותו אודי פרסי, העושה (תוך הפגנת יכולת משחק מוגבלת) את התפקיד הראשי ברומנסה ״10% ילדה שלי", שאורי בראון צילם עוד לפני ארבע שנים, ובפסטיבל ירושלים של השנה שעברה נרשמה בכורתו העולמית. כעת הוא גם התנחל בבתי הקולנוע מן השורה.

פרסי הוא במאי מתחיל שמנהל רומן אהבים עם אישה שזה עתה נפרדה מבעלה העשיר, המחזיק לא רק בווילה עם בריכה צמודה, אלא גם בשתי מכוניות ספורט ובאחוזים מרשת שידור אמריקאית. לאישה זו, שפניה אינן נראות בסרט, יש ילדה ושמה פראני והיא בת 7. מטבע הדברים, הילדה מעדיפה את אבא, שגם פניו מוסתרות מהצופים לאורך הסרט כולו, על פני המאהב הצעיר של אמא הקרוי ״ניקו", ומכונה דווקא ״ניתאי". מין הומור של מדורי ביקורת התיאטרון.

אף על פי שהעלילה מנסה להתמודד עם סוגיות של הרמוניה משפחתית אידיאלית מול מציאות של גירושים בין בני זוג, הנושא האמיתי העומד מאחורי סרטו של בראון הוא יצירת סרט אינדי. פשוט כך. הבמאי המתחיל הזה משתדל להרים את הפקת סרטו הראשון, ואינו מהסס לגייס את חייו הפרטיים לצורך הזה. לא בכל יום נקלעת אל הבד דמות כה חסרת חן, חסרת שכל ונטולת עוקץ כמו דמות העלק־במאי הזה, שמאז ימי האוניברסיטה שלו מנסה לעשות סרט על התמכרותו לקבוצה האדומה של תל אביב, אלא שכישרונו הדל נתקל ללא הרף בהתנגדות תקיפה של כל הגורמים המממנים עשיית קולנוע בארץ, האומרים לו נייט.

בצר לו הוא מחליט, כאילו הוא איננו אלא דוד פרלוב המנוח שקם לפתע לתחייה, להפנות מצלמה אל עצמו ואל הביוגרפיה האישית הבלתי מעניינת שלו. בלילות הוא ברמן, וביתרת זמנו הוא משמש בעצם כשמרטף של פראני, ובתוך כך מנציח את מערכת היחסים האינפנטילית והקלישאתית שמתפתחת ביניהם בסרט תעודה שעוד מעט, אם הערוצים המשדרים והקרנות המממנות יתרצו הפעם, יחקוק את שמו בהיכל התהילה הפילמאית.

נכון הוא שברומנסה שום דבר אינו חייב להיות אמין או ריאליסטי, אבל גם בצורת הבעה חופשית זו הכרח לעשות את הדברים באופן לא צורם ובלתי מטופש. וזה בדיוק מה שלא קורה בסרטו של בראון. לבד מהילדה הקטנה (בגילומה החינני של יהלי פרידמן), מצטופפים בפריים רק טיפוסים נטולי עניין או חן אישי, וזה כולל כמובן גם את אמה של הילדה וגם את האקס שלה, שכאמור הפנים של שניהם מוסתרות מהקהל. חבל שבראון לא הלך הלאה עם ההיגיון היצירתי הזה, ולא מחק מהבד גם את דמותה של האקסית של ניקו. דווקא היא מופיעה כמה פעמים במהלך הסרט, והאופן שבו ורד פלדמן מגלמת אותה לא יביא גם לה שום תהילת עולם.

בהיעדר נקודת אחיזה עלילתית, מועד בראון (שעשה כבר בעבר סרטי תעודה וסרטים קצרים) אל תוך כל המכשלות המאפיינות סרטי סטודנטים, ובכלל זה פרודיות וציטוטים מסרטים קלאסיים, ומיני חידודים שנתלשו מתוך עולמם הפנימי של תלמידי החוג לקולנוע לדורותיהם. עד כדי כך הסרט הזה קלוש, שאפילו שחקן המשנה גור בנטביץ, שתמיד מגלם באמינות משועשעת דמויות ביזאריות, מתקשה הפעם להתרומם אל רמת המשחק המקובלת אצלו.