"צל לבן", טנזניה\גרמניה, 2015
כשעוסמן סמבנה הסנגלי הציג את סרטו הארוך הראשון, "נערה שחורה" (1966), הוא סימן בכך את נקודת הזינוק של הקולנוע האפריקאי. אומנם גם קודם לכן נראו אפריקאים על הבד, ב"אני שחור" (1958) של ז'אן רוש ו"לב כה רחב" (1961) שביים פרנסואה רייכנבך, אך סרטים אלה נוצרו בידי אירופים חיוורי פנים, שמטבע הדברים נקטו עמדה בלתי נשלטת של אנתרופולוגים־מתצפתים מחוגי השלטון, המתבוננים על מי שבאופן ברור אינם משתייכים להגדרה הזו.
למעשה, הסיטואציה הזאת חוזרת על עצמה גם ב"צל לבן" של הבמאי נועז דשא שהופק בטנזניה. אלא שמאז הסרטים המכוננים של רייכנבך ורוש משנות ה־60, הקולנוע של אפריקה השחורה תפס תנופה ועצמאות, ובכך הוא מקשה עוד יותר על קבלתו של "צל לבן" כחלק אינטגרלי מההיצע הפילמאי של היבשת השחורה.
דשא, שמוכר בארץ בעיקר משום שהוא אחד מילדיו של המפיק המנוח אברהם דשא (פשנל), חי כבר שנים ארוכות בלוס אנג'לס ובברלין ומתמקד בעיקר בציור ובכתיבת מוזיקה. "צל לבן" הוא סרטו הראשון, ועבור עבודת ביכורים זו הוא גרף את הפרס היוקרתי "אריה הזהב של העתיד", המוענק על ידי פסטיבל ונציה הנחשב.
"צל לבן" עוקב אחר טרגדיית הקיום של לבקנים (אלבינו) שנולדו באפריקה, ובשל כך סובלים מהתעללות וממעשי טבח תכופים. אבריהם של הלבקנים מבוקשים על ידי רופאי אליל, כסגולה לריפוי ולחיזוק גופם ורוחם של הנוהים אחריהם. אליאס הוא נער לבקן החי בכפר שנטוע בלב היער. למרבה הזוועה הוא נוכח ברצח אביו, גם הוא לבקן, שחוסל על ידי חברי כנופיה של סוחרי איברים, ובעקבות כך הוא מוברח על ידי אמו אל העיר הגדולה דאר א־סלאם. בכרך הצפוף, הרועש והמזוהם חי לו קוסמוס, הדוד מוכה הדיכאון שלו, שזה עתה התאלמן. קוסמוס מפעיל את הנער הפליט כרוכל חוצות המציע תקליטורים ומשקפי שמש לעוברים ושבים. מובן שהבריחה מהכפר אל העיר אינה הימלטות מגורל קשה, וחייו של אליאס עומדים בסכנה גם כאשר הוא משוטט ברחובות הכרך המתורבת כביכול.
דשא, שביים את "צל לבן", ואף השתתף בהפקה, בעריכה, בצילום ובהכנת המוזיקה לסרט, השתדל לחמוק מהנישה האנתרופולוגית הצפויה על ידי שיתופם של הטנזנים לא רק כשחקנים בסרט, אלא גם כאנשי צוות וכמעצבי התסריט והסביבה המצטלמת. ואכן החיים בשולי דאר א־סלאם, במגרשי הגרוטאות, באזורי המחסנים ובבתי המלאכה, וההצצה האינטימית אל תוך משכנות העוני, ולא רק עליהם, מהווים מעין תעודת הכשר לסרט זה. קשה להאמין שדשא היה מסוגל לפתח את התסריט שלו בלי הנוכחות החזותית וניחוחות הסביבה, ששחקניו נראים שוחים בהם בטבעיות. מההיבט זה לפחות צולח "צל לבן" את מבחן המציצנות האנתרופולוגית.
הבעיה של הסרט נעוצה בחדגוניות הסיפור, ובעובדה שהוא מגויס לעניין אחד בלבד – זכותו של הלבקן לחיות. לא שזהו עניין של מה בכך, אבל קשה להחזיק סרט דרמה באורך של שעתיים (דובר סוואהילית) תוך פריטה על מיתר בודד זה. שימוש עודף בתצלומי תקריב ובצילום מזוויות נמוכות יוצר אומנם מצג חזותי היסטרי, שמשקף כמובן את מצוקת הגיבור. אך בה בעת גם סוחף את הסרט אל כיוונים סנסציוניים במקצת.
"צל לבן" מוקרן החל מהיום בסינמטק תל אביב, ובשבועות הקרובים יצטרפו אל מעגל החשיפה הזה הקרנות גם בסינמטקים נוספים.
צפוי עד ייאוש
"ארבעה מופלאים", ארה"ב, 2015
מבקר הסרטים של הצהובון "ניו יורק פוסט" התחרפן עד כדי כך מהסרט הזה ושלף נגדו את הציון אפס. גם "רולינג סטון", שבועון הבידור מלוס אנג'לס, הלך על הציון הזה, וכך עשה גם "ניו יורק מגזין" היוקרתי. מבקרים אחרים - מ"ניו יורק טיימס" ועד "הוליווד רפורטר" - סתם הורידו מחמאות כמו "חרפה" או "עלוב" על ראשו של סרט אומלל זה.
מה גרם לעיתונאים אמריקאים, שנוקטים בדרך כלל שפה נקייה ורגועה יותר, להשתולל נגד "ארבעה מופלאים"? מקור הזעם, מותר לנחש, הוא בהתקוממות אינסטינקטיבית נגד פגיעה בוטה מדי בזיכרון ילדות כמוס, או בטקסי החניכה המקובלים בעולם המחשבה האמריקאית. שהרי בהקשר כל־אמריקאי, דמותו של גיבור־על, הסופר־הירו, אינה אלא מצב מטפורי של הקפיטליזם הטורפני, המקביל לציד אריות בקניה, שהוא, כידוע, טקס ההתקבלות של הנער המתבגר לחברה השבטית של המבוגרים.
"ארבעה מופלאים". צילום: יח"צ
"ארבעה מופלאים" מבוסס על סיפור קומיקס מבית היוצר של "מארוול", העוסק בטרנספורמציה העוברת על ארבעה צעירים ההופכים בעל כורחם לגיבורי־על, והסיפור הזה כבר שימש בסיס לשלושה סרטי קולנוע קודמים, וכן כמה סדרות טלוויזיה. שני חננות מבית ספר תיכון בלונג איילנד בונים מכונה (שנראית כמו שואב אבק שלא הקפיד על דיאטה) המסוגלת לשגר אנשים וחפצים אל קיום אלטרנטיבי בממד הרביעי. צייד כישרונות מאתר אותם באיזשהו יריד של גימנסיה ומשדך אותם אל צוות מדענים הכולל את בנו ובתו ומונהג על ידי גאון טכנולוגי הקרוי דוקטור ויקטור פון דום. דום עם שורוק, כלומר מוות. בהמשך העלילה יצדיק הדוקטור הזה את שמו, כאשר יגרור את הצעירים לרצף של אסונות אישיים, שדווקא מעניקים להם כוחות על־טבעיים, שבאמצעותם הם מסוגלים לקרוא תיגר על כל יצור אנושי או לא אנושי, כמו גיבורי־על מתחרים.
ההתנהלות הפרימיטיבית והצפויה־עד־ייאוש של העלילה הילדותית מוגשת באיכות קולנועית ירודה להתמיה. אף על פי שמדובר כאן בהפקה שבה הושקעו 130 מיליוני דולרים, היא נראית על הבד כאילו אינה אלא גרסתו הדלה של רוג'ר קורמן לאותו הסיפור, שהופקה ב־1994 בתקציב כולל של מיליון וחצי דולר.
ג'וש טראנק, כיום בן 30, הוזעק לביים את הסרט, בעיקר משום שלפני שלוש שנים הוצג סרטו הקודם, "כרוניקה בזמן אמת", שסיפר סיפור מה זה דומה ל"ארבעה מופלאים".
עם עומק ספרותי של משחק וידיאו, ועם יכולות משחק שהיו פוסלות את הרביעייה הפותחת מהשתתפות בחוג דרמטי של כיתה ט', נרקם הסיפור החורק והעני הזה, שעוד עלול להעכיר חס וחלילה את חדוות החופש הגדול של צרכניו הטבעיים של הסרט, כלומר הילדים. אבל אל דאגה; האתר הרשמי של הסרט מבשר כי ב־9 ביוני 2017, בעוד קצת פחות משנתיים, תעלה הבכורה של סרט ההמשך. לזה בדיוק מתכוונים כשאומרים המתנה מתוחה.