הפרופיל של הגברת הראשונה: החיים הבלתי נשכחים של אינגריד ברגמן

"קראתי המון ביוגרפיות של כוכבים בני תקופתי. הייתי מוכרחה ללמוד מהשגיאות שלהם, כדי שלא אחזור עליהם בכתיבת האוטוביוגרפיה שלי ”(אינגריד ברגמן).

בתפקידה האחרון, חודשים אחדים לפני שהלכה לעולמה, נכנסה לנעליה  של ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר. ב”אישה ושמה גולדה”, סרט טלוויזיה אמריקאי שזיכה אותה לאחר מותה בפרסי האמי וגלובוס הזהב, גילמה דמות שלכאורה שונה ממנה בתכלית, שלא לומר הפוכה. כי מה לשחקנית אצילית, מעודנת, בלונדינית, קתולית, יפהפייה ממוצא שוודי ולפוליטיקאית יהודייה בעלת אקצנט אמריקאי, נוקשה, קפוצה וחסרת כל חוש אסתטי? לכאורה לא כלום. ואולי בדיוק בכך נבחנת שחקנית גדולה באמת, ללא קשר להררי האיפור וללבוש שהיא עוטה על עצמה: לשכנע את הצופה שהיא אכן אותה מנהיגה ישראלית מיוסרת שעולמה חרב עליה ב־6 באוקטובר 1973.
 

בסוף השבוע ימלאו 100 שנה להיוולדה של השחקנית אינגריד ברגמן, שמתה ב־29 באוגוסט 1982, בדיוק ביום הולדתה ה־67, ממחלת הסרטן שקיננה בה, אחרי חיים מלאים ורוויי הצלחות. היא הופיעה בסרטים הגדולים ביותר, שביימו הבמאים המוערכים ביותר, ועליהם זכתה בפרסים הנחשקים ביותר. בשנות ה־40 של המאה שעברה, במיוחד בעקבות הופעתה המחשמלת בסרט “קזבלנקה”, נחשבה לשחקנית הגדולה בעולם. ואז, דווקא אז, התאהבה בגבר הלא נכון, והכל קרס.
 

“שאלתי את עצמי: ‘לעזאזל, את מי אני אמורה לאהוב – את המפרי בוגרט או את פאול הנרייד?’ המפיקים לא ידעו לענות לי. הם רק הרגיעו אותי ואמרו: ‘שחקי משהו באמצע’” (ברגמן על “קזבלנקה").
 

ברגמן נולדה בשטוקהולם, בקיץ השני של מלחמת העולם הראשונה, ונקראה על שם הנסיכה השוודית אינגריד. אמה הגרמנייה פרידה מתה כשהייתה פעוטה בת שנתיים, והיא נותרה עם אביה, השחקן והצלם יוסטוס ברגמן, שרצה להפוך אותה לזמרת אופרה. אך היא ידעה מגיל צעיר שנועדה לשחק, ובשעותיה הפנויות חמקה לסטודיו הריק של אביה ובו בראה לעצמה עולם משלה כשהיא מחופשת בבגדי אמה. בגיל 13 איבדה גם את אביה ועברה לחזקת דודתה, שנפטרה מהתקף לב כעבור חצי שנה בלבד. אז מצאה ברגמן מחסה אצל דוד אוטו ודודה חולדה וחמשת ילדיהם. ארבע שנים מאוחר יותר, כשהיא בת 17, עשתה צעד גדול, והשתתפה בתחרות משחק בתיאטרון הדרמטי המלכותי בשטוקהולם.

הרגשות שצברה לכל אורך ילדותה התפרצו החוצה, וברגמן זכתה במלגת לימודים. לשופטים שצפו בה היה ברור מעל לכל ספק שמשחק זה העתיד שלה. הם לא תיארו לעצמם שתוך שנה בלבד תנטוש את האקדמיה ותעקור לעולם הקולנוע.
 

בגיל 20, שלוש שנים אחרי אפיזודה קצרה בסרט הנשכח Landskamp, הופיעה ברגמן בתפקיד משמעותי ראשון ב”הרוזן מן העיר העתיקה”, ובסוף אותו עשור, אחרי עוד כמה סרטים במולדתה, צדה את עינו של המפיק ההוליוודי דייוויד או. סלזניק, שליהק אותה לגרסה האנגלית של הסרט השוודי המלודרמטי “אינטרמצו” מול לסלי הווארד. הסרט הצליח מאוד, וברגמן כבשה גם את הוליווד. החזון של סלזניק היה לברוא גרבו חדשה, כלומר יורשת צעירה ורעננה לדיוות האופל גרטה גרבו, שלמדה באותה אקדמיה למשחק מספר שנים לפני ברגמן, ולשם כך שלח אותה להתאמן מול מצלמה, ללמוד דיקציה, להתנועע נכון, רק כדי לקטוף את הפירות בצורת רבבות כרטיסי קולנוע. 
 

ברגמן עבדה קשה, לא הרפתה לרגע, ושיחקה בשוברי קופות בלתי נשכחים כמו “למי צלצלו הפעמונים” (עם גרי קופר), “שער הניצחון” (שארל בואייה), “בכבלי השכחה” (גרגורי פק) ו“הנודעת” (קרי גרנט), אך תפקידה הזכור ביותר עד עצם היום הזה, כאמור, הוא אילזה המופנמת באחת הקלאסיקות הגדולות בכל הזמנים, “קזבלנקה”, שבה ניפצה את לבו של ריק (המפרי בוגרט הקשוח). ברגמן טענה כעבור שנים שהתאמצה להגיע ללבו של “בוגי”, שהיה בעיניה סגור ומרוחק. ובכל זאת, כל מי שרואה את הסרט יתקשה להסתיר את התרגשותו אל מול אהבתם הנכזבת, הגדולה מהחיים. ברגמן חשפה כעבור שנים שבעת צילומי הסרט לא היה ברור כיצד יסתיים – האם תישאר עם ריק או תעזוב עם ויקטור – אך סצנת הסיום, שבה היא עוזבת עם ויקטור לאזלו (פאול הנרייד), צולמה ראשונה, ולכן זהו הסיום שנבחר.

“שחקנית שוודית, דוברת אנגלית היטב, לא שכחה את הגרמנית לה, אינה מובנת בצרפתית ויודעת באיטלקית רק את המילים ‘טי אמו’ (אני אוהבת אותך)” 

(ברגמן מציגה את עצמה בפני הבמאי האיטלקי רוברטו רוסליני, לימים בעלה). זה היה ללא ספק העשור של ברגמן, שהייתה מועמדת לאוסקר שלוש פעמים (ב־1943 על “למי צלצלו הפעמונים”, ב־1945 על “פעמוני סט. מארי” וב־1948 על “ז’אן דארק”), וזכתה פעם אחת (ב־1944 על “אורות הגז”). בנוסף הייתה באותה תקופה מושא הערצתו ותשוקתו של הבמאי הבריטי אלפרד היצ’קוק, שליהק אותה לסרטיו “בכבלי השכחה”, “הנודעת” ו”תחת חוג הגדי”. דמותה הצוננת לכאורה, אותו אבטיפוס של בלונדינית קרירה, תעבור כחוט השני כמעט בכל סרטיו ואצל כוכבותיו בעשורים הבאים. אף שהיה נדמה שברגמן היא הדמות הנשית הנערצת על היצ’קוק, אחרי שנים טען שהייתה “פרפקציוניסטית בלתי נסבלת”.

אינגריד ברגמן ובעלה
 

ב־1954 ביים היצ’קוק את “חלון אחורי”, שבו מגלם ג’יימס סטיוארט צלם חסר אונים הצופה ברצח ומאוהב בבלונדינית, הלוא היא גרייס קלי. הצלם הנודע רוברט קאפה, חברו של היצ’קוק, טען שהסרט מבוסס על הרומן הסוער שניהל עם ברגמן עשור קודם לכן. ברגמן אפילו רצתה להתחתן איתו, אך קאפה סירב לגור בהוליווד, והכוכבת נישאה בסופו של דבר לד”ר ארון פטר לינדסטרום וחבקה בת בשם פיא. חיי המשפחה שלה נראו מושלמים. ואז, ערב אחד, צפתה בסרט האיטלקי “רומא עיר פרזות”, שהיה שונה לגמרי מכל אותן מלודרמות רגשניות וסרטי פילם נואר אפלוליים שעשתה באולפני הענק בהוליווד. הסרט צולם ברחובות רומא ההרוסה, מיד בתום מלחמת העולם השנייה, ותיעד בצורה ריאליסטית ביותר את חייהם של ילדים ומבוגרים הלוחמים בנאצים. את התסריט כתב פדריקו פליני והבמאי היה רוברטו רוסליני. ברגמן התרשמה מהסרט, התלהבה מהשמש הים תיכונית, וכתבה לרוסליני מכתב ובו ביקשה ממנו שישתמש בה כשחקנית. רוסליני אכן ליהק את הכוכבת ההוליוודית לסרטו “סטרומובלי” וגם, איך לא, התאהב בה.
 

כשדבר אהבתם נודע ברבים, פרצה שערורייה ענקית. ברגמן לא דפקה חשבון לאיש, נטשה את בעלה ובתה והתחתנה עם רוסליני כשכרסה בין שיניה. אחר כך ילדה לו שלושה ילדים, אחת מהם היא השחקנית הנפלאה איזבלה רוסליני. בוותיקן שברומא יצאו מדעתם ובהוליווד השמרנית, ובעיקר הצדקנית, של תחילת שנות ה־50 לא יכלו לשאת את החרפה, את ההשחתה ואת הבגידה. ברגמן הוחרמה באמריקה. היא אומנם המשיכה לשחק אצל בעלה רוברטו, אך לפתע, בגיל 40, נראה היה שהקיץ הקץ על הקריירה המפוארת.
 

"הוא היה במאי כל כך נבון. בכל פעם שהייתי מטלפנת אליו, הייתי פותחת את השיחה ב'הלו, אשמאי זקן, מה שלומך?'. הוא אף פעם לא היה נעלב"

(ברגמן על הבמאי אלפרד היצ'קוק)

לא בדיוק. ב־1956, אחרי שהסערה שככה, חזרה ברגמן והופיעה בסרט “אנסטסיה”, וזכתה בזכותו באוסקר שני. הוליווד שוב עטפה אותה בחום, אולי גם מפני שהתגרשה מרוסליני, שבגד בה עם הודית שלכד ברשתו. כעבור שנים התחתנה עם בעלה השלישי, המפיק השוודי לארס שמידט. וב־1978, אחרי שלל סרטים בארצות הברית ובאירופה, כולל “רצח באוריינט אקספרס” המהנה – שעליו קיבלה אוסקר שלישי לשחקנית המשנה, בגיל 60 –  שיחקה את תפקידה האחרון, המרשים, על מסך הקולנוע: פסנתרנית שמאבדת את משפחתה ב”סונטת סתיו”, סרטו הנפלא של בן ארצה, הבמאי הדגול. על התפקיד הזה ברגמן הייתה מועמדת לאוסקר בפעם השביעית.
 

שלוש שנים לאחר מכן, כשהיא כבר גוססת מסרטן השד, הפציעה בארץ הקודש, לביקור בלתי נשכח במקומות הקדושים. מפוכחת, נעימה, משעשעת וחדה כתער. היא מתה מוקדם מדי, אבל נותרה היפהפייה הנצחית בקלאסיקות בלתי נשכחות.