חיים שכאלה: חיים טופול חוגג 80 ומסייר בתחנות חייו

"בגן של ימימה (סופרת הילדים ימימה אבידר־טשרנוביץ - יב"א) התחיל הכל. כבר ביום הראשון היא שמה עלי עין ואמרה לאמא שתלמד אותי ללכת, כי כל הזמן קיפצתי. מאז כל התפקידים הראשיים שם היו שלי. אז עוד לא הבנתי שהיא נתנה לי כיוון לחיים. חשבתי שזה נורמלי, זה מה שעושים. בכל אופן, מאז היא טענה שהופעתי הראשונה על במה הייתה אצלה בגן בהיותי בן 5, אם כי המורה צורף, שהקפיץ אותי מא' לג', עמד על כך שהוא העניק לי את תפקיד המשחק הראשון".
 

"לאחר לימודי בבית הספר הדתי 'תחכמוני', הייתי בסקציה של הנוער העובד ועבדתי בעיתון 'דבר' כסדר יד, כמכונאי ולאחר מכן כמדפיס, שהמציא כל מיני פטנטים ופה ושם גם עשה תעלולים. יום אחד הגיע לבניין זלמן רובשוב, לימים נשיא המדינה השלישי זלמן שז"ר. איך שתקעתי אותו שם במעלית, בטוח שהוא לא שכח הרבה זמן. 'החישו עזרה!', הוא קרא בקול, מזיע - בעיצומו של יום קיץ חם בחליפה - את כל התה ששתה בחורף האחרון. בסוף ריחמתי עליו, החזרתי את המעלית לפעולה והדלקתי את האור. כשנפתחה דלת המעלית ופועלי הדפוס ראו אותי לצדו, הם הבינו מה סיבת התקלה".

נענשת?

"איך יכלו להעניש אותי, לאחר שרובשוב הכריז בפאתוס: 'הנער הזה יודע את מלאכתו נאמנה והציל את חיי'. איזה הציל. הייתי שובב".
 

"הערצתי את נחום גוטמן, שהיה המאייר של 'דבר לילדים'. לו לא עשיתי תעלולים. כמי שכבר אז צייר, קינאתי בו. אתה יודע מה זה לנער להיות עם גוטמן? בכלל, שלוש השנים ב'דבר' היו פרק חשוב בחיי. רק אחרי הרבה זמן הבנתי כמה היה מסוכן לנשום שם את העופרת".

"מקן בורוכוב של הנוער העובד הגעתי להכשרה בקיבוץ גבע, לקראת חיי קיבוץ. אז נשלחנו לקורס מ"כים של הנח"ל, בבית דראס, שנמשך תשעה חודשים. בסופו, כשהייתי אמור לשרת בנח"ל המוצנח, קיבלתי פתאום זימון למפקדת הנח"ל ביפו. לא הבנתי מה קרה. יוסי בנאי עבר שם ואמר 'הגעת? יופי'. 'מגיע למה?', התפלאתי. 'אלינו, ללהקת הנח"ל', השיב. מתברר שלאחר הופעה שערכו לפני הקורס שלנו ראו אותי מבדר את החבר'ה בבסיס ושמו עלי עין".

היית מבסוט?

"האמת? התלבטתי, אבל אמרתי שאני הולך לצנחנים. 'אתה לא הולך לשום צנחנים; אתה פה!', אמר יוסי. אז שלחו אותי להיבחן אצל הבמאי דוד ברגמן, שאמר: 'תשמע, אתה חייל ועליך לעשות מה שאומרים לך'. בקיצור, הגעתי ללהקת הנח"ל בפקודה או בחצי פקודה, כי בתוכי די שמחתי".

"שמו עליי עין". בלהקת הנח"ל. צילום: במחנה

"גליה היא הרווח הכי גדול שלי מהלהקה", מעיד טופול על האישה של חייו. "כשעליתי על ה'שולטהייס', משאית הלהקה, בדרך לחזרות בקיבוץ סער, שם בוגר הלהקה דובי זלצר היה חבר, הבחנתי בה לראשונה ולא יכולתי להסיר ממנה את המבט שלי. כל התזמורת שבתוכי ניגנה קרשנדו. אז אמרתי לעצמי בשקט 'אף אחד לא יעז להתקרב אליה; היא שלי!' אחרי ארבעה ימים היא כבר הייתה חברה שלי.

יומיים לפני מבצע סיני התחתנו בקיבוץ שלנו, משמר דוד. מתקופת הלהקה זכורה לי נסיעה לדרום סיני, מיד לאחר המבצע. מכיוון שהיה חשש שהקומנדו המצרי עדיין בשטח, אמרו לנו שמסוכן להופיע בחוץ והכניסו אותנו להופיע במבנה שהיה בית חולים מסכן כזה. הופענו שם בכמה נגלות, כל פעם קבוצה אחרת של חיילים, והחבר'ה היו מה זה מבסוטים. אז נשאלתי בתור מפקד הלהקה אם אכפת לנו לעשות עוד הופעה. הסכמתי. אבל עם הקבוצה האחרונה משהו לא הלך. כשהתחלנו להצחיק, החבר'ה האלה לא צחקו. כששרנו שיר ואמרנו 'ועכשיו כולנו יחד', מצאנו את עצמנו שרים לבדנו. כשעברנו למערכון 'המגמגמים', גם אז הם לא צחקו. ואפילו כששרנו את המנון הנח"ל, הם שתקו. בסוף המפקד ריחם עלינו וגילה לנו שבשביל הפיניש הכניסו לנו שבויים מצרים. וואלה, זה היה נגד אמנת ז'נווה".

"לאחר קיבוץ משמר דוד ולהקת 'בצל ירוק', שהייתה מבחינתי תחנה חשובה, הגעתי לתיאטרון חיפה. בדרך אליו היה לי קטע עם במאי הקאמרי, גרשון פלוטקין. הוא גר לידי והתיידדנו, דבר שתורגם לשיחות בינינו כשהיה מוציא את כלבו, נור, לסיבוב לילי. פעם, כשסיפר לי שהוא עומד לביים את הצגת 'הגנרל קישוט' של אנואי, וניסיתי לרמוז לו שלא אתנגד לאיזה תפקיד בה, זה לא עזר לי. פלוטקין טרח להסביר לי שהמערכונים, השירים והריקודים ב'בצל ירוק' היו חביבים, אבל לא היה להם שום קשר לתיאטרון. כמה שהתבדה.

כשהבמאי יוסף (פפו) מילוא הציע לי להיות עוזרו ושחקן מן השורה בתיאטרון החיפאי שעמד להקים, קפצתי על המציאה כמוצא שלל רב, גם אם חברי טענו שמעבר מתל אביב לחיפה, אי שם מעבר להרי החושך, כמוהו כהתאבדות אמנותית. אבל פפו היה גדול הבמאים כאן ומעבר לרמה שהייתי רגיל אליה.

"חשבו שזו התאבדות". בתיאטרון חיפה. צילום: משה פרידן, לע"מ

פתחתנו עם 'אילוף הסוררת' מאת שייקספיר, ואני שיחקתי שם בטייטס את התפקיד הראשי של פטרוקיו. בסיומה של אחת מהצגות 'אנדורה' בא דוד בן־גוריון לברך אותי מאחורי הקלעים, אבל פולה סירבה ללחוץ את ידי. היא נופפה מולי אגרוף כעוס מפני ששיחקתי את הנבל ואמרה 'לך, פרשביאק!' הצגת השיא שלנו שם הייתה 'מעגל הגיר הקווקזי' מאת ברכט, שם שיחקתי את אצדק, מהתפקידים הטובים ביותר שיש בתיאטרון".

"החברות עם קישון הייתה משמעותית בשבילי. בהיותו מבוגר ממני ב-11 שנה, הוא היה הבוגר מבין שנינו בעוד שאני הייתי הילד. אהבנו לעבוד יחד למרות הלמרותיות שלי. 'אל תהיה אידיוט! תאמין לי שאני יודע מה אני עושה'', כך היה אומר במבטא ההונגרי המובהק שלו (מחקה אותו בהנאה), כשהייתי טוען שמה שכתב לא מצחיק. החברות שלי עם קישון התחילה כשכתב מערכונים ללהקת הנח"ל. למערכון 'סאלח שבתי' קרא בהתחלה 'הסוציאלית'. החבר'ה ישבו ובכו כשהיינו מגיעים לקטע הזה. הם היו קהל שלא בא לצחוק, אלא קולגות שהתעסקו יותר עם הכאב שבדמות של סאלח. קישון, עם כל החוכמה שבו, הבין שעם הקהל זה יהיה אחרת".

"זאת הייתה הקפיצה הכי נועזת בקריירה שלי. מתיאטרונו של גיורא גודיק התבקשתי לקפוץ תוך שלושה ימים לתפקיד טוביה, במקום שמואל רודנסקי שחלה פתאום. תהרוג אותי אם אני יודע איך עשיתי את זה בלי חזרה נורמלית. רק עברתי על הטקסט עם הצוות הטכני. כשידעתי אותו על בוריו הביאו לי את ליה דוליצקיה, גולדה הראשונה שלי, שבחיים הייתה מבוגרת ממני באי אלה שנים טובות. עברנו על הסצנות המשותפות ויחד איתה קפצתי למים. היא גידלה אותי, אז רק בן 32, לבעל".

"לא היה שחקן ראוי בהוליווד – מפרנק סינטרה ועד דני קיי – שלא חשק בתפקיד הכנר. במיוחד זירו מוסטל, ש'הוליד' את התפקיד על במת המחזמר. היינו ממש חברים. מאוד לא היה לי נעים כלפיו על שלבסוף אני זכיתי בתפקיד. הסרט צולם ביוגוסלביה, שם היה לי סיפור מהסרטים: בדיוק לפני הסרטת אחד מקטעי השיא, כשטוביה מתפלל לאלוהיו ושר 'לו הייתי איש עשיר', חטפתי כאב שיניים נוראי. איכשהו הגעתי אל רופא שיניים מקומי, יהודי ומה זה קומוניסט. לבן אדם לא היה במרפאה חומר מרדים ואפילו לא חומר מקהה כאבים, אבל הייתה לו עוזרת שנראתה כמו אבו־ג'ילדה. אם היא לא הייתה מחזיקה בי בחוזקה, הייתי נתקע בתקרה מרוב כאבים. הוא חפר לי שעות בשן ואני כבר חשבתי שאני מת. כשחזרתי להסרטה, שרתי בחריקת שיניים".

"כולם חשקו בתפקיד". בסרט "כנר על הגג". צילום: יונייטד ארטיסטס אוף ישראל
 

8. "גלילאו"

"לסרט הזה, שג'וזף לוסי ביים ב־74' על פי ברכט, קדם סיפור. שש שנים קודם לכן הוא הציע לי לשחק מול אליזבט טיילור בסרט על פי מחזה של טנסי
ויליאמס. קראתי את התסריט ואמרתי יפה תודה. 'קח את ריצ'רד ברטון', אמרתי לו. ברטון נענה והצטער. כעבור שנתיים הציע לי לוסי לשחק את טרוצקי בסרט ושוב סירבתי, לאחר שנוכחתי שלוסי, הסטליניסט, 'אכל' אותו משנאה. התווכחנו בלהט, שוב סירבתי, עוד פעם ברטון, שפעם נוספת היה לו על מה להתחרט.

כשלוסי פנה אלי בשלישית עם 'גליליאו', כבר לא יכולתי לסרב. אמרתי לו דוגרי שאם מישהו היה דוחה אותי פעמיים, לא הייתי חוזר אליו. וזה לא היה פשוט בהסרטה. אני, אז עדיין לא בן 40, הייתי צריך לשחק את גליליאו בארבעה גילים, עד שיבה טובה. הפטנט של 'סאלח שבתי', שם ביגרתי את הפנים הצעירות באמצעות העוויה מסוימת, לא יכול היה לעבוד כאן. (טופול, קפיצי וקל תנועה גם בהגיעו לגבורות, מקפץ ממקומו וחוזר עם פסלון עשוי מחימר) מה עושים? אם בדרך כלל ציירתי דמות כשעבדתי עליה, הפעם הפסלון עזר לי לעצב את התפקיד".

"כמעט ישר מהסרטת 'פלאש גורדון' הגעתי ב־80' לצילומי 'לעינייך בלבד'. אכן, הופעתי בג'יימס בונד, סדרת סרטים שמזמן הפכה לתעשייה. שיחקתי שם את קולומבו, סוחר יווני. זה היה מול רוג'ר מור, שהיה נהדר בתפקיד הראשי. פגשתי אותו לראשונה ב־67'. הוא, 'המלאך' מהטלוויזיה, בא להחמיא לי על הופעתי ב'כנר' בלונדון. הוא על הכיפאק, ג'נטלמן אמיתי, אבל בהסרטה יוצאת ממנו השובבות שלו. נכנסתי שם מהר מאוד לאווירת ה־007, בין כל האפקטים, למרות שאחד מכדורי הסרק שנורו לעברי לא היה 'מסורק' ונגרם לי פצע ליד העין שגרם לביטול שני ימי הסרטה".

"נכנסתי לאווירת ה־ 007". ב"לעינייך בלבד". צילום: united artists corporation
 

"שתי סדרות שהוסרטו בשנות ה־80 על פי ספריו של הרמן ווק ובמהלכן הגעתי לאושוויץ. צילמנו שם פעמיים: בחורף ובאביב, ובכל פעם חזרתי עם סיוטים. זה היה קשה מנשוא ללבוש את בגדי האסיר המפוספסים מהשואה ולעמוד שם לילה שלם בקור של 27 מעלות מתחת לאפס, כשניצבים התעלפו בזה אחר זה מעוצמת הקור. לא פחות מזעזע היה ללכת שם בלילה בין הביתנים, שמהם הובלו יהודים רבים כל כך אל מותם. פתאום תפסתי את עצמי אומר 'יא אללה, הרי כל סנטימטר מרובע כאן ספוג בדם ובייסורים". 

וההשפעה עליך?

"כשחזרתי משם הייתי חצי שנה חולה נפשית. כששבתי באביב לצילומי השלמה, וראיתי פרחים שפרחו בין הביתנים, פשוט כעסתי. אם זה היה נתון בידי, לא הייתי נותן לפרח לפרוח שם והייתי מעביר אספלט שחור בין הביתנים כדי שהמקום הזה יהיה שחון לעולמים".

"הדבר הכי חשוב שעשיתי בחיי. מה שהתחיל ב־67', כשגייסו אותי להבאת אמבולנסים מלונדון ארצה, התגלגל להקמת 'וראייטי ישראל', השלוחה המקומית של ארגון הצדקה הבינלאומי שפועל למען ילדים עם צרכים מיוחדים. כעבור שנים, שני יהודים טובים, מרלן ומורין גרנט, הסבו את תשומת לבי לכפרי נופש שהוקמו בארצות הברית למען ילדים חולים. נפגשתי עם פול ניומן, שלקח אותי לראות את הכפר שהקים בקונטיקט. עד אז לא צידדתי בדברים אלה, לאחר שב'וראייטי' הכסף מועבר ישירות לנצרכים. פול ניומן שכנע אותי סופית להירתם לנושא הזה. בעקבות השיחה שלנו הוקם הכפר בגליל עם סכום של 30 מיליון דולר".
 

טופול השקיע את כל נשמתו ומרצו בהקמת הכפר הזה, שבו מבלים הילדים החולים והנצרכים, יהודים ובני מיעוטים גם יחד, במחזורים בני שבוע. בעודו מספר עליו, טופול מנתר עמי למחשב שלו ומראה מכתב שעמד לשלוח לשר החינוך לשעבר, שי פירון, עם התפטרותו מהכנסת. בהקריאו את דברי התודה לחבר הכנסת המתפטר, נשנק לפתע קולו של טופול, שכה היה עוצמתי ברבים מתפקידיו ולחלוחית מבצבצת בעיניו חמות המבע.

לאחר שמימשת כל חלום כשחקן, מה מריץ אותך ללא לאות אל הכפר הזה?

"זאת שאלה שאני שואל את עצמי כל יום וכשאני רואה את הילדים, שכל כך נהנים במקום הזה, שמביא להם איזושהי קרן אור, אני מקבל את התשובה עליה".

"זאת ההכרה הממלכתית שקיבלתי השנה. שנים חשבתי שלא אזכה בפרס הזה, לאחר שהשגתי את רוב ההישגים האמנותיים שלי מחוץ למדינה. הזכייה בו לא גורמת לי להשתגע. בסדר, זכיתי בפרס, אבל זה בכלל לא שינה אותי. נשארתי אותו חיים. ובנוגע לגילי? אני ממשיך לשחק. על הפרק מחזה שכתבתי וסרט שבו אשתתף בלונדון.

תהרוג אותי אם אני מבין את משמעות הגיל. זה די מוזר, בסך הכל. אני ממשיך לצעוד לאורך שפת הים, שוחה ומתעמל. אם בעבר הלא רחוק הייתי רץ חמישה קילומטרים ביום, היום אני הולך אותו מרחק וכשאני לא יכול להתאפק, משתחררת לי ריצה. אין לי אשליות. ברור לי שאני לא יכול לעשות מה שעשיתי בגיל 20. תודה לאל, טפו טפו טפו, בלי עין הרע, הכל עובד, אבל אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור".