מלא במקומות הנכונים

לא לקח להם זמן רב, לפרנסי הוליווד, להבין שעם הדעות האדומות-לוהטות של הבמאי, חביבו של סטלין, הוא לא יצליח לקלוע לטעם של צרכניהם, שנאנקו אז תחת צרות המשבר הכלכלי הגדול. בינתיים הספיק אייזנשטיין להתרועע עם אפטון סינקלר, סופר שמאלני מצליח, ששכנע אותו להדרים לשכנה הסמוכה וליצור שם את ״כך חיה מקסיקו״.

מדובר היה בסרט שאפתני בן שישה חלקים - עלילתי בחלקו, תיעודי ברובו - שהיה אמור להוות מעין תעודת זהות לנשמה האינדיאנית. סינקלר, שהסכים לממן את הפרויקט, עוד לא ידע אז לאיזו צרה הוא נכנס. כך קרה שאייזנשטיין, יחד עם שני שותפיו הקבועים - עוזר הבמאי גרישה אלכסנדרוב והצלם אדוארד טיסה - נחתו בבירה המקסיקנית והחלו לעבוד. במשך שנה הם עבדו כל כך קשה, עד שצברו כמות דמיונית של חומר גלם מצולם (באורך של 400 ק״מ!), שאילצה את סינקלר לשגר אליהם בבהילות את אשתו, שעצרה באחת את ההפקה, ושמה קץ להשתוללות הידועה ביותר בתולדות הקולנוע.

כל הסיפור הזה נחשף מחדש בסרטו של פיטר גרינוויי, ״אייזנשטיין בגואנאחואטו״, שיתארח בפסטיבל הסרטים של חיפה, הנפתח בעוד שבוע. אף על פי שמדובר באחת האפיזודות שעיצבו את תרבות הקולנוע כמוצר איכות, ולא רק כסינמה בידורית, הרי שגרינוויי העדיף להשאיר זאת ברקע עלילת הסרט, ולא להניח אותה במרכז. הסיבה? לאייזנשטיין, לבד מניסיונו לשבור את השיא העולמי בבזבוז חומר גלם, היה עוד עניין דחוף להתעסק עמו בזמן שחגג במקסיקו - הוא גילה את נפלאות הסקס.

כשאייזנשטיין הגיע למקסיקו סיטי, והוא אז בן 33, הוא היה בתול. המלווה המקומי שלו, גבר נשוי ואב לילדים ושמו פלומינו קנדיודו, הוליך את הקולנוען הסובייטי הגועש אל תוך מסתרי המיטה הבין-גברית, ורומן אהבים התפתח ביניהם. גרינוויי מציג את מערכת היחסים הזו על הבד באופן כה פרטני, שאפשר לומר שכהרגלו הוא מדלג בבת אחת על פני כל מתחרה קודם בפסטיבלי הגייז.

חגיגת הגוף הגברי החשוף, בעיקר מקו המותניים ומטה, טבולה כאן, כמקובל, באימת המוות המציץ מאחורי כל איבר גברי, ומעוצבת באורח וירטואוזי, כאשר גרינוויי מרשה למצלמתו לבצע פירואטים מורכבים כאילו מדובר במופע של ״אגם הברבורים״, ולאו דווקא בסרט המיועד לבתי קולנוע. גרינוויי מכוון את שחקניו - הפיני אלמר בק והמקסיקני לואיס אלברטי, להופעה המדגישה את המלאכותי.

מובן ש״אייזנשטיין בגואנאחואטו״ מצטרף לרשימה ארוכה של סרטים שבהם גרינוויי צולל אל תוך מהות מעשה האמנות. ״חוזה השרטט״, ״כתוב בעור״, ״כרס של ארכיטקט״, ו״משמר הלילה״ הם רק כמה מעבודותיו שבהן הוא מהרהר במשמעות הציור, העיצוב, הפיסול, ההלחנה והבישול כתשקיף לנפש האמן.

ובחזרה ל״כך חיה מקסיקו״. אומנם אייזנשטיין סולק מההפקה, אבל 400 ק״מ של צלולויד שהספיק לצלם שימשו מאוחר יותר כבסיס לתשעה סרטים לפחות, שהגאון הסובייטי לא היה מעורב באף אחד מהם.

לא רק אייזנשטיין היה אמן החביב על סטלין. גם המשורר סרגיי מיכאלקוב היה כזה. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה הוא זומן ללשכת הרודן האדום וקיבל הוראה לחבר המנון חדש לברית המועצות, המשמש עד היום (בשינוי כמה שורות) כהמנונה הלאומי של רוסיה. למיכאלקוב היו שני בנים; הצעיר, הלא הוא הבמאי הנודע ניקיטה מיכאלקוב, והמבוגר אנדריי, שהעדיף לאמץ את שם המשפחה של אמו - קונצ׳לובסקי.

קונצ׳לובסקי, יליד 1937, ניצב בשנות ה-70 בשורה הראשונה של קולנועני עידן ברז'נייב, עד שעקר ממוסקבה לעבודה בהוליווד. בתחילת שנות ה-90, עם תחלופת השלטון במולדתו, שב קונצ'לובסקי הביתה וסרטו האחרון, ״לילותיו הלבנים של הדוור״ (שזכה לפני כשנה בפרס הבימוי המצטיין בפסטיבל ונציה), מתארח אף הוא בשבוע הבא בחיפה.

אתר ההתרחשות של עלילת ״לילותיו הלבנים״ הינו בקצה תבל, בכפר נטול שם על גדות אגם בצפון רוסיה, לא רחוק מהגבול עם פינלנד. בכפר הזה לא קורה הרבה, חוץ מהעובדה שכולם שם שותים וודקה. ואם קורה משהו, אזי הדוור המקומי הוא הראשון לדעת על כך. שהרי הוא, ממש כמו הרמס מהמיתולוגיה היוונית, בבחינת שליח האלים. מביא מכתבים המגיעים ממרחקים, וגם משלם כספי פנסיה ממשלתית לגמלאים, ואף משמש כמוכר העיתונים המקומי וכמפיץ הלחם הטרי בכפר. מובן שהדוור, הנע בסירת מנוע על מימי האגם, רואה הכל ולא מספר הכל, אבל לוקח ללב את הכל.

סירות מנוע כתחליף לאב. "לילותיו הלבנים של הדוור"

ידידו הקרוב ביותר של הדוור הוא ילד לאם חד-הורית, הנצמד לסירת המנוע כמוצא לתחליף אב. לידידות זו יש גם רקע אינטרסנטי, שכן דרך ההתחברות המסורה לילד, מקווה הדוור להגיע אל לב אמו הנחמדה. עוברים הימים, כולם שותים ומשתכרים, כולל הגנרל שמפקד על בסיס הטילים הסמוך לכפר, וכולל גם שלושה נבלים בני בליעל, הגונבים את המנוע מסירתו של הדוור ומוציאים אותו לגמרי מאיפוס. אף על פי שמדובר בקביעה שכולה בבחינת קלישאה, אין מנוס מאשר לאזכר שברקע התיאור הכפרי הזה מצויים סיפוריו של אנטון צ׳כוב.

קונצ׳לובסקי צילם את הסרט כעירוב בין עלילה לתעודה. מובן שהוא הכין תסריט מראש בטרם הצפין אל אזור החוג הארקטי. אך העובדה שהוא מסתייע בעיקר בתושבי הכפר כשחקנים, המגלמים למעשה את עצמם, מעניקה לסרט איכות ותום של עבודה דוקומנטרית.

ואם סטלין אוזכר פעמיים, מדוע ייפקד מקומו של ניקיטה חרושצ׳וב, יורשו? אלמלא צפה ב״ברוכים הבאים או אין כניסה לזרים״, לא היה סיכוי שהסרט היה שורד את התקופה הקומוניסטית.״ברוכים הבאים״ היה סרט הגמר של אלם קלימוב הצעיר, עם סיום לימודיו בבית הספר המוסקבאי לקולנוע ב-1964. מיד בתום עבודות העריכה, הזדרזו הצנזורים לגנוז את הסאטירה הפוליטית הזו, בשל חצי הלעג נגד שלטונות הקרמלין שהוצפנו בתוכה.

ותודה לחרושצ'וב. "ברוכים הבאים אין כניסה לזרים" 

השמועה על הסקנדל הזה התגלגלה גם לאוזני המזכיר הכללי הכל יכול, והוא ביקש לצפות מקרוב בעבודה של החוליגן הצעיר, בנם של ידידיו הנאמנים מהמפלגה (שקראו לילדם בשם המקורי אלם, כלומר אנגלס־לנין־מרקס). המזכ״ל ראה את הסרט, צחק במקומות הנכונים, ובניגוד גמור לצנזורים אישר אותו להקרנה פומבית. כך ניצלה הקריירה של קלימוב, ש־20 שנה מאוחר יותר יעשה את יצירת המופת ״צא וראה״.

מדובר במהתלת נעורים. חבר'ה צעירים, ״פיונרים״ המו־ עמדים להתקבל לקומסומול (איחוד הנוער הקומוניסטי), משתובבים במחנה קיץ, ואחד מהם, קוסטיה שמו, מסולק מהמקום בשל הפרות משמעת. קוסטיה מבועת מהאפשרות שסבתא שלו, קומוניסטית שרופה, שעלתה על בריקדות עוד במהפכת אוקטובר 1917, תשמע על הסילוק הטראומטי. לכן מתגנב הילד בחזרה אל הקייטנה, ובשיתוף פעולה עם חניכים נוספים ממשיך לשגע את המדריכים.

בפסטיבל קאן האחרון הוצג עותק משוחזר ומשופר של ״ברוכים הבאים״. בדברי ההקדמה לסרט הסבירה מנהלת מחלקת השימור של מכון הקולנוע במוסקבה כי מדובר בסרט הפולחן מספר אחת בברית המועצות. ואכן, כשכבו האורות והחלה ההקרנה, היה ניתן לשמוע את הקהל באולם, שמרביתו עיתונאים רוסים, מדקלם את הטקסט יחד עם הילדים-שחקנים. כאילו אנחנו בתל אביב, בעיצומה של צפייה ב״מציצים״ של אורי זוהר, צועקים יחד עם אלטמן הקטן: ״הפוך, גוטה, הפוך״.

חוסה לואיס גרין הוא יוצר ייחודי, וכך היא גם עבודתו החדשה ״האקדמיה של המוזות״. בסרטיו הקודמים של גרין, הציג תמהילי עלילה פיקטיבית ורקע תיעודי, וכך גם בסרטו החדש שצולם בחלקו בברצלונה.

על הפרק מצוי דיון בסוגיית האהבה ובקשר שלה לשירה, כלומר עם כלא המילים שבתוכו היא נידונה למאסר-עד. זהו דיון אסתטי-פילוסופי, שאכן נערך במסגרת קורס בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה המקומית. המרצה והשומעים (מרביתם נשים) הם שחקנים וגם לא-שחקנים, והתגובות שלהם אותנטיות, ובה בעת גם מבוימות.

אל קטעי הרצאות אלה מצרף גרין מפגשים בין הפרופ־ סור המרצה לבין אשתו המבוגרת, מדענית, המבינה כי הגיע מועד התפוגה של האהבה שהדביקה בין השניים, ויודעת כי קמו לה מתחרות צעירות על תשומת לבו של בעלה. אלו הן שיחות אלגיות, על אודות שקיעה וזקנה, העומדות כמובן בסתירה לחדוות הנעורים הבוקעת מהטקסטים שאותם הפ־ רופסור מנתח בהרצאותיו.

זקנה וחדוות נעורים. "האקדמיה של המוזות"

גרין מצלם את מרבית הסצינות כהשתקפויות מבעד זגו־ גיות בתי קפה, מראות, חלונות של מכוניות או דרך זרמי מים קולחים. הארעיות של סיטואציית האהבה ונזילותה נו־ עדו לשרת את התזה שעליה מושתת הסרט - האישה כמוזה וכמטפורה למצבו של הגבר המעצב אותה. סרט שבוודאי לא היה מגיע לארץ, אלמלא היו כאן פסטיבלי קולנוע.♦