מעניין כמה, אם בכלל, היו משיבים “כן" במשאל עם - אילו היה נערך כזה - לשאלה “האם ריצ'רד גיר מסוגל לגלם הומלס?". התשובה החד–משמעית כמובן היא לא, לא ולא. אבל זה בוודאי אינו מעניין את גיר עצמו, המגלם כעת חסר בית ניו יורקי בסרט “מחוץ לזמן", שהוא עצמו הפיק.
ובכן, מה שריצ'רד רוצה, ריצ'רד עושה, ומובן כי בסיטואציה שבה הוא המפיק אין מי שיבלום את הגבר המוקפד, השמור היטב ובעל חיוך מיליון הדולר מהתפלשות בשלוליות הכרך ובין השאריות האנושיות מעוכות הרצון העצמי שפלט מתוכו הקפיטליזם הנשכני.
מי שחפץ להיווכח מקרוב בחיזיון הנדיר הזה, שבו גיר מזוהם המלבוש, שלא התגלח כבר שבוע ויותר, ניצב על מדרכה בדאון טאון מנהטן ומשתין ברבים, מוזמן להגיע לפסטיבל חיפה שנפתח בסוף השבוע, ושם ייחשף הסרט לראשונה בארץ.
אבל למה בכלל צריך להתמקד בגיר, כאשר הדמות החשובה באמת ב"מחוץ לזמן" היא אורן מוברמן שלנו? מוברמן, יליד גבעתיים, שכתב וביים את “מחוץ לזמן", עושה קריירה קולנועית יפה באמריקה; בין שמדובר בכתיבת תסריטים (“אני לא שם") ובין שבבימוי (“השליח") או בהפקה (“אהבה וחסד"), הרי שטביעת ידו הייחודית של מוברמן תמיד מורגשת. וכך גם ב"מחוץ לזמן", שבו, מובן מאליו, הבמאי נאלץ להיאבק בשחקן הראשי שלו. בעיקר משום שהוא כבוד המפיק.
אם יש משהו המתקרב להגדרה האמריקאית של סרט “ארטהאוזס", המיועד לבתי קולנוע שאינם עבור זוללי פופקורן, זהו הסרט הנוכחי של מוברמן. חסר עלילה של ממש, אימפרסיוניסטי במובנים ידועים, מעדיף שרטוט אווירה על פני עיצוב דרמה, ובעיקר מבטל את אלמנט הזמן “הנכון", שעל הקצב שלו אמונה בדרך כלל העריכה המקצועית. כאן הסצינות השונות מתנהלות בזמנן החופשי, ולא על פי מתכונים פילמאיים גזורים מראש, הנוהגים בדרך כלל לקצוב את הנשימות של הסיטואציות השונות.
כשהוא משתין כנגד הזרם, אם להשתמש במראה הלא שגרתי שחושף פה גיר, מצליח “מחוץ לזמן" להפר כמעט כל כלל מקודש בקולנוע המסחרי. מצלמה המעדיפה שוטים המצולמים ממרחק, לא חתוכים וגדושים (יתר על המידה) בשיחות וברעשי רקע, שכמו באים להדגיש את ההמולה הקולקטיבית של הכרך, המכסה על הטרגדיה של היחיד האלמוני וחסר הבית, ששום דבר בעצם לא מעניין אותו, לבד מעוד בקבוק אלכוהול, ואיתור מחסה לילי אמין מפני רף המעלות הצונח אל מתחת לנקודת הקיפאון.
גיר, אילו מישהו היה מאמין לדמות כפי שהוא מגלם אותה ב"מחוץ לזמן", איבד את עולמו. לא נמסרת לצופים שום אינפורמציה מדויקת מדוע ומתי כל זה קרה, ומה הוא בעצם עשה קודם לאקט ההשתנה על המדרכה. נאמר באקראי שהיה נשוי פעם, וגרושתו כבר מתה, וכי יש לו בת והוא גם לא רע על הפסנתר. אבל איך ולמה הוא מחק את עברו הברור והמזוהה כאיש עבודה ומשפחה לטובת אותו הווה שהופך אותו לשקוף, כלל לא ברור. וזו דווקא נקודה לזכותו, ולא לחובתו, של הסרט.
נקודה בולטת אחרת היא עבודת הצילום היוצאת מן הכלל של בובי בוקובסקי הוותיק (שצילם למוברמן גם את “השליח" בהשתתפות וודי הרלסון). כל כך מצטיינת היא התאמת הצבעים ובחירת אותה זווית נכונה שיכולה לתאר את הסיטואציה בלי צורך בחיתוכים מיותרים, עד שהיא הופכת למוגזמת ממש. הצילום יפה מדי, אם ניתן לבקר כך סרט קולנוע, כאילו מדובר בעוד איזו התרפקות רומנטית של וונג קאר וויי ההונג קונגי (“מצב רוח לאהבה") ולא באנשי שוליים המגרדים כבר מזמן את תחתית סיר ההזדמנויות.
אך הבעיה, שכפי שכבר הובהר קודם לכן היא בעיקר גיר, שהוא עוד יותר מצודד מהצילום עצמו. כמה שהוא לא יעטה על עצמו שכבות של שמאטעס ולכלוך של פחי אשפה, הוא עדיין אותו גיר, מושא לכיסופים נשיים מ"אישה יפה" ו"ג'יגולו אמריקאי". כדי להשיר מעצמו את “קללת" המראה החיצוני, מאמץ פה גיר טכניקת משחק מעצבנת, אישית כזאת, הבוקעת היישר משפת הגוף של בוגרי אסכולת האקטורס סטודיו, משהו בנוסח עבודותיו המוקדמות של מרלון ברנדו הצעיר. שום גניחה, עווית פנים או פסק זמן מחושב היטב להרהור אקזיסטנציאלי (נניח) לא יהפכו את חסר הבית הזה להומלס.
דומה שדי היה אם המפיק גיר היה מעיף מבט שני אל הסצינה המצוינת שפותחת את סרטו, ורואה איך שחקן של ממש (סטיב בושמי) בונה דמות מלאה מכמה רפליקות מאולתרות, על מנת שיבין כי עם מעמד של סטאר הוליוודי אי אפשר לצלול אל תוך הגבולות הבטוחים והמוסכמים של הקולנוע העצמאי בנוסחו האמריקאי, המעדיף את החספוס הכאילו–תיעודי על כל אותו מיתוס של שחקנים ה"עובדים מהבטן".
תפור פיקס
באותו משאל עם תיאורטי, המאוזכר בפסקה הפותחת, אפשר היה לשבץ עוד שאלה, בזה הנוסח: “האם פיטר מאלן מסוגל לעצב על הבד הומלס אמין?". דומה שאחוז התשובות החיוביות במקרה הזה יכול היה בקלות להתחרות בתוצאות הגורפות המתקבלות בדרך כלל במשאלי עם הנפוצים במדינות לא דמוקרטיות. מאלן הסקוטי - במאי מבריק (“האחיות מגדלנה") ושחקן נפלא (“שמי הוא ג'ו") - נולד להיות חסר בית, ומהבחינה הזאת התפקיד הראשי ב"הקטור" תפור עליו פיקס כמו על ידי חייט עילית שעבד על פי הזמנה.
“הקטור", גם הוא מהבולטים בסרטי פסטיבל חיפה, הינו סרט הביכורים של התסריטאי–במאי ג'ייק גאווין, שעד כה התמקד בצילום. עם שחקן ראשי שהוא מופת להגדרת אנטי–סטאר, משכיל גאווין, קולנוען פחות מנוסה ממוברמן, להתגבר בקלות על מחסום האמינות שדופק בסופו של דבר את “מחוץ לזמן".
הקטור הוא דייר רחוב בגלזגו. שלא כמו גיר, התר כל ערב אחר מקלט עירוני המיועד לחסרי בית, הקטור ישן ממש ברחוב; על אותו מצע קרטונים מוכר, עטוף בצעיף צמר המכסה את פניו בניסיון לבלום את הקור, סוג של קורבן מיידי להתעללות בני תשחורת רעי מזג.
שלא כמו גיר, השומר על פרטיותו ואינו חולק את חוויותיו עם עמיתיו לקללה הסוציאלית, הרי שהקטור של מאלן הוא איש חברותי האוהב לנוע ולישון בחברותא. בעיקר עם קולגה קשיש ממנו (לורי ונטרי) ועם אישה צעירה ונטולת עתיד (נטלי גאווין), שעוד תגלה בהמשך העלילה מה הוא אותו עתיד הממתין להומלסים, כאשר בבוקר אחד לא תצליח להעיר מתנומתו את אותו קולגה קשיש.
הקטור, הקרוי מן הסתם על שם מנהיג הטרויאנים הטראגי, שאכילס הגיבור קיצר את חייו, אוהב לנוע בדרכים. מגלזגו לניוקאסל ובחזרה, ומשם להדרים ללונדון. העסקים הדחופים שלו בניוקאסל קשורים בניסיונותיו לפגוש את אחותו הבורגנית המסודרת, שלא ממש משתגעת אחר הרעיון להתרועע עם אחיה הבוגר וסתור השיער.
ההבדל בין עיצוב סצינת הפגישה בין הקטור/מאלן ואחותו הקולנועית לבין הפגישה הטראומטית, המלודרמטית, העמוסה ברגשות אשם, בין אבא גיר לבתו שאותה נטש בילדותה, הוא בדיוק ההבדל בין מסורות הקולנוע האמריקאי לאלה שיונקות מסרטיהם החברתיים של יוצרים דוגמת קן לואץ' או מייק לי. מה שחשוב במקרה האחד הוא הדמעה בזווית העין, ומה שקובע במקרה האחר הוא השרטוט המהיר, האקראי כמעט, של הסיטואציה החברתית.
מוברמן, כנגזר מעקרונות החברה האמריקאית שאת כישלונותיה האנושיים הוא בא לתאר, בונה את גיבורו כטיפוס בודד שנפלט מהמערכת מאיזושהי סיבה - כלכלית, נפשית או פסיכוטית.
גאווין הבריטי, כנגזר מההוויה הסקוטית, או מוטב לומר מהאחווה העממית הג'ינג'ית, בורא את גיבורו כהיפוך מנומק היטב לדמות של גיר. שהרי הקטור ההומלס הוא יותר מורד אנרכיסטי בשיטה הקיימת מאשר כישלון אנושי הראוי להוקעה בורגנית.
לכן חשוב להקטור של פיטר מאלן להיצמד אל האנשים, להדגיש את חוסר חריגותו, את שייכותו לסביבה. אף על פי שרוב אנשי גלזגו חיים בתוך בתים, והוא חי בחוץ, הרי שהקטור לא יהיה זה שיעמוד ברחוב וישתין עליהם בהתרסה.