אל קונדור פאסה

אל קונדור פאסה

בניגוד להכרזת הפירוק הבומבסטית שלהם ב־1980, מופיעים האיגלס יחד עד עצם היום הזה, עובדה השומרת אותם כלהקה הפופולרית והמכניסה בכל הזמנים.

זאת אחרי שרבים וטובים - מ”סיינפלד” ועד האחים כהן ב”ביג לבובסקי” (“אני שונא את האיגלס המזוינים”) - התנכלו להם ושמו אותם ללעג. דון הנלי לבדו, המתופף־סולן מההרכב המקורי, מצליח לנהל קריירת סולו איכותית ובעלת אמירה רלוונטית, שבה Cass County הוא אלבומו החדש אחרי 13 שנות תרדמת. אין לי ויכוח עם מי שרוצים להמשיך וללעוג לאיגלס. אני רק ממליץ בידידות לנצור את האש ולהאזין לאלבום החדש של הנלי באוזניים חפות מדעה קדומה. מזמן לא עטפו אתכם בשמיכת פוך חורפית נעימה ומפנקת, כמו Cass County. איני יודע להסביר את פעולת השיווק המשונה שבה יצאה גרסה אחת

בעשרה דולרים, ובה 12 שירים בלבד, ואיתה גרסת Deluxe Edition ב־11 דולר, ובה 15 שירים. שלושת השירים הנוספים קריטיים להשלמת ההיגד, ורק לאלוהים פתרונים.

הנלי, מבכירי מגדירי הרוק הקליפורני, הגיע ללוס אנג’לס מעיירת הולדתו בטקסס (1,200 תושבים), והאלבום החדש הוא קאנטרי־נטו, כמו שווילי נלסון היה מקליט בהוקרה לעיירת הולדתו שלו. כאשר אתה דון הנלי, רוב הזמרים שאתה מזמין לשיר איתך דואטים באלבום מגיעים לשכנות גיאוגרפית לאולפן ההקלטה יומיים לפני תורם לשיר; אפילו אורח מוזר כמו מיק ג’אגר (שנעדר מאלבום הסולו החדש של קית’ ריצ’רדס), שקיבל את הבית השלישי

ב־Bramble Rose הקלאסי, השיר הפותח, אחרי הנלי ומירנדה למברט, וגם תרם סולו מפוחית. אותו ג’אגר שנשמע אומר אחרי Dead Flowers של הסטונס: “אני מרגיש כמו הילבילי”.

קולו החם והצרוד של הנלי בן ה־68 הוא פחות מחותך היהלומים החד שהיה, אבל עדיין נשק מזוין. הוא נשאר אחד הקולות הטובים והמזוהים ברוק, והוא עושה עבודה מעולה גם במלון נאשוויל. בהחלטת ליהוק מוזרה נוספת, על רוב השירים המקוריים באלבום חתום הנלי עם סטן לינץ’, מי שהיה המתופף ב”שוברי הלבבות” של טום פטי, שמתופף ושר כאן. עד כמה שעיני שירתו אותי – מילות השירים המיניאטוריות בדיסקים הן אחת הקללות של גילי המתקדם – הנלי לא עושה באלבום יותר מאשר לשיר.

עם מרל הגארד, מרטינה מקברייד, אליסון קראוס, טרישה יירווד ואפילו דולי פרטון,Cass County הוא מועמד מיידי לאלבום הקאנטרי של השנה. כל שנה. הוא נוגע בכל התמות המוכרות, בלי לוותר על אמירה פוליטית והומור עצמי, כמו הנלי השר: “אל תגידו לי לקחת את זה בקלות”. רשימת ה־15 כמוה כרכיבה בשקיעה על סוסך הנאמן טריגר עם האישה המזקינה לצדך אל עבר הברביקיו שעובדי החווה שלך עמלו כל היום להכין לארוחת ערב.

קלאסי

חודש הבא תצא מהדורת DVD מחודשת לסרט המופת האפל (Farewell, My Lovely (1975, במלאת לו 40. הסרט הוא אחת הגרסאות לספר מאת ריימונד צ’נדלר, עם רוברט מיצ’ם המצוין בתפקיד פיליפ מארלו ובהשתתפות שרלוט רמפלינג, ג’ון איירלנד, אנתוני זרבי ואחרים בתפקידי משנה. הסרט צולם בגרסת widescreen (מסך רחב), אבל ה־DVD הישן הופק בפורמט ריבועי וללא כתוביות באנגלית לכבדי שמיעה. כל אלה גרעו קשות מחוויית הצפייה בסרט הקודר והאפקטיבי שביים דיק ריצ’רדס.

מיצ’ם נמצא סמוך לראש רשימת מגלמי מארלו הקולנועיים. הוא היה בגיל הנכון בעת צילומי הסרט; חזותו, סגנון הדיבור והפיזיות שלו עונים על האופן שבו רבים מאיתנו ראו את מארלו בעת קריאת הספרים; הצילום המסוגנן, העיצוב, המוזיקה והליהוק מוסרים את לוס אנג’לס כפי שנראתה בימים שמארלו פסע ברחובותיה האלימים. הסרט מוכיח את התיאוריה שניתן לספר סיפור מלא – ונפתל כמו שצ’נדלר כתב – ב־95 דקות, ולהביא אותו לגמר מספק ואפקטיבי, בלי למוטט את חברת ההפקה המממנת.

עם דיאלוג המשמר את השנינה הרזה של צ’נדלר, עם מיצ’ם שממלא בתבונה את תבנית הבלש הפרטי הציני אך הרגיש והפגיע, ועם תפקידי אורח מפתיעים ותפניות עלילה חדות – Farewell, My Lovely שרד יפה את העיבוד לקולנוע. ההצלחה הזאת היא שעמדה בבסיס ההחלטה לשוב ולצלם את

The Big Sleep, שוב עם מיצ’ם. אך הסרט שצולם באנגליה - עם ג’יימס סטיוארט הזקן בתפקיד גנרל סטרנווד - היה חלש, רע ומיותר. השאלה המתבקשת, כפי ששואלים אותה חובבי הז’אנר: אם כבר מוציאים מחדש את הסרט, מדוע לא בבלו־ריי? 

כרזת הסרט Farewell, My Lovely

גסטרו

סיבות השמורות לו, אוסר מנהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) יבוא נקניקים מאיטליה, אך מתיר יבוא נקניק הונגרי. אילו הייתי נשאל לדעתי, הייתי אומר שאני חושד יותר בתוכנו של נקניק הונגרי מאשר באיטלקי. זהו איסור ספציפי מאוד; מותר לייבא נתחי בשר מעושנים כמו פרושוטו, שפק וחמון, אך אסור לייבא נקניק איטלקי שלתוכו נטחנו בשרים ותבלינים. האם זה איסור שאי אפשר לחיות איתו? אני מכיר דילמות מעיקות יותר.

מי שמנסה לספק תחליפים הולמים היא Zingerman’s, המעדנייה הנחשבת מאן ארבור, מישיגן, שאת מוצריה ניתן לקנות גם בחנותה המקוונת. “זינגרמנ’ס” היא אחת הנציגות המרכזיות של La Quercia, המותג הפופולרי של הזוג הרב וקתי אקהאוז מאיווה, המתמחים בייצור מעדני חזיר מעושנים ומעובדים. La Quercia נהנים ממוניטין של הטובים בתחומם, ומי שמחפש נתחים נחשקים כמו פרושוטו, פנצ’טה, שפק, לארדו ואחרים, יבוא על מבוקשו במחירים שאינם שווים לכל נפש.

בדרך כלל אני מצליח לא ליפול למלכודת השפע היקרה הזאת, אבל לפעמים נדמה שאין תרופה טובה יותר לבלוז מפרוסת בשר מעושנת. לכן איני קונה פרושוטו שלם ב־600 דולר, אלא מסתפק בקופה (Coppa), נתח ממוצא איטלקי שעולה 60 דולר לחצי קילוגרם. שווה לקנות שלם ולפרוס במכונת פריסה ביתית.