"אגדת האחים קריי", בריטניה 2015
לעתים נדמה ששיחק להם מזלם לבריטים, בעצם העובדה שהיה להם את האחים קריי להתעסק עמם.
כך יכולות זרועותיה השונות של התרבות הפופולרית – קולנוע, טלוויזיה, עיתונות וספרות זולה - להרפות מעת לעת מהאובססיה הבריטית הידועה בנבירה מתמדת בסיפורי ג'ק המרטש, ולפתח עניין גם בפושעים בולטים נוספים שהטביעו חותם על כותרות העיתונות הצהובה.
כמו מרטש הנשים החידתי, פעלו גם התאומים רג'י ורוני קריי באזור האיסט אנד של לונדון, שם הם היו בשנות ה־60 בבחינת שליטיה הבלעדיים של ממלכת הסחיטה, ההברחה והסחר בסחורות גנובות, ומעת לעת השכילו גם לגוון את פעילותם באיזה רצח אחד או שניים. מאז מאסרם ב־1968 ועד למותם (לפני כשני עשורים) הספיקו האחים לפרסם, מתוך בתי הכלא, ארבעה ספרים על אודות פועלם הרצחני ולשמש כגיבורים של כמה סרטים תיעודיים ועלילתיים (שאחד נוסף צפוי לחגוג פרמיירה בחודש הבא).
הסרט "אגדת האחים קריי" (ששמו המקורי הוא "אגדה") מהווה מהלך מחושב השואף במודע לסלק את הממד הריאליסטי מסיפור החיים של השניים ולהניח אותם על מדף גיבורי המיתולוגיה. ממש כמו שהסופר מריו פוזו והבמאי פרנסיס קופולה עשו למאפיה האיטלקית בסדרת "הסנדק". למרבה הצער, עבודתו של התסריטאי והבמאי בריאן הלגלנד אינה מתקרבת כלל לזו של פוזו/קופולה, וסרטו נותר תקוע בשטח ההפקר שבין הגעגוע הנוסטלגי לבין הניים־דרופינג הרכילותי.
בסיס פרסומם הרב של האחים קריי היה במועדונים ובבתי קזינו שאותם הריצו (בשמם, וכן בשמו של המשקיע מאיר לנסקי, מגיבורי סאגת "הסנדק"), בלונדון התוססת של עידן הסיקסטיז והפופ הפסיכדלי בנוסח הביטלס והרולינג סטונס. שפע הסלבריטאים והפוליטיקאים שפקדו את אתרי השמחה שנוהלו על ידי האחים התאומים הפך אותם לאורחים קבועים בצהובוני התקופה, אך ניכר כי לא די בהחייאתם של אלמנטים אלה כדי לחולל על הבד סוג של אופרה פילמאית בנוסח "הסנדק" (או אפילו "באגסי" או "מועדון הכותנה" הנחותים יותר).
ב־1990 עשה הבמאי פיטר מדאק גרסה משלו לקריירת הפשע של התאומים קריי, והוא העדיף להיצמד למבע הריאליסטי ולהתבונן בהם מבעד לזווית החברתית. בגרסת מדאק גילמו את הפושעים צמד האחים גרי ומרטין קמפ, שנודעו אז כחברי להקת הרוק המתקדם "שפנדאו בלט". מדאק השיג בכך שני רובדי יצירה במכה אחת – הן צילום וסיפור ריאליסטי, והן גילום מסוגנן של הדמויות בידי שני אלילי פופ. בגרסתו החדשה של הלגלנד הופקד גילומם של שני האחים בידיו של שחקן אחד – טום הארדי, המוכר מ"ברונסון", "רוקנרולה" וגם מהגרסה האחרונה של "מקס הזועם".
הארדי שם חיץ בין שני התאומים. את רג'י, "הסימפטי" והכאילו טוב, הוא מגלם באופן שרמנטי, ואילו את רוני "הרע", שהיה סדיסט שאובחן כבר בגיל צעיר כפרנואיד סכיזופרני, הוא מעצב כקריקטורה אנושית. החיבור והאינטראקציה בין השניים דומים יותר למפגש בזירת קרקס מאשר לניסיון להפיח רוח חיים מחודשת בארכי־פושעים מהעבר.
שגיאה נוספת, אולי המכרעת, זאת שמפילה את הסרט, היא התעקשותו של הלגלנד לגולל את העלילה באמצעות קריינות רקע שמושמעת כביכול מפיה של אחת - פרנקי שיי (השחקנית אמילי בראונינג) - המחוזרת באופן אובססיבי ממש על ידי רג'י "הטוב", ואף משמשת כאשתו במשך שמונה שבועות. זהו ניסיון דרמטי מאולץ, שמעיד בעיקר על עצלנותו של מחבר התסריט, שהתקשה לגשר בין הצורך לספק לצופים מידע תקופתי לבין הרצון לחולל על הבד סוג של מלודרמת גורל, כמקובל באופרות של פוצ'יני, למשל.
כמה שחקנים המגלמים דמויות שוליים בחיי האחים – דיוויד תיוליס, צ'ז פלימנטרי וסם ספרואל – אינם מתקשים לגנוב את ההצגה מהארדי, שנראה מתאמץ יותר מדי להפיח רוח חיים בתאומי קריי, שלא הושקעה די מחשבה בכתיבתם.
מקלות בגלגלים
"התוכנית", בריטניה 2015
סיפורו של לאנס ארמסטרונג הוא במידה ידועה סיפור דתי בעל מאפיינים של חרטה נוצרית. מעשה בגבר צעיר מטקסס שלקה בסרטן האשכים, ובתוך כך גילה יכולת התאוששות מופלאה, זכה שבע פעמים ברציפות בטור דה פראנס המפרך והוכתר כגדול הספורטאים בהיסטוריה. מנקודת שיא כמעט אלוהית זו תיתכן רק נפילה והתרסקות, ואכן זה מה שקרה לארמסטרונג לאחר שנחשף ברבים כי גרף את תאריו במרמה. נישולו של רוכב האופניים הגדול מכל נכסיו ותאריו האיץ אצלו תהליך של כפרה וחרטה, וסופו שנטל חלק במעין טקס של קבלת הדין וספיגת העונשים בשם עולם ומלואו.
רמאי או לא רמאי, ארמסטרונג פעל בסדום ועמורה עכשוויים, כאשר הכל סביבו יודעים את האמת, אך שותקים משום שהם עצמם שותפים לדבר מרמה, או משום החשש לאובדן מוחלט של השוק הפיננסי, שהיה תלוי בהצלחותיו המפוברקות של הרוכב הרמאי. העובדה שרק הוא – בחיר האלוהים ובכיר הספורטאים – נושא באשמה מקרבת אותו איכשהו אל סולם הקדושים במובן הנוצרי של המושג.
מותאם לטעם אמריקאי קלוקל. "התוכנית". צילום: יח"צ
סטיבן פרירס הוותיק ("מכבסה יפהפייה שלי", "סמי ורוזי עושים את זה", "יחסים מסוכנים"), שמרבה להשתמש בחומרים הלקוחים מהמציאות על מנת לרקוח מהם סרטים על אודות דמויות דרמטיות (דוגמת מוחמד עלי, המלכה אליזבת השנייה, טוני בלייר), הוא שאחראי להעתקתו אל הבד של הסיפור על אודות ארמסטרונג. מפליא לגלות כמה רשלנות יכול לגלות גם המיומן שבקולנועני בריטניה. דומה כי בהאשמה הזאת הוא מתחלק שווה בשווה עם ג'ון הודג' (שמוכר בעיקר בגלל כתיבת "טריינספוטינג" הנערץ), שהכין עבורו תסריט שטוח, טלוויזיוני במידה רבה, המותאם לטעם אמריקאי קלוקל, וכלל אינו משתדל להרים את הנומך הבסיסי של רף ההתייחסויות שלו לרמה של דיון עקרוני ביחס שבין החיים בשקר לבין מושג התהילה, שייעודו האמיתי הוא לשמש כמדפסת דולרים ותו לא.
נפגע עיקרי מהחלטורה של פרירס והודג' הוא בן פוסטר, שמגלם את רוכב האופניים המושחת בלי שהופקדו בידיו נקודות מוצא לבריאתה של דמות מנומקת על הבד. מזלו של השחקן ג'סי פלמונס (המוכר מ"שובר שורות"), שהוא לוהק לתפקיד פלויד לנדיס, שותפו של ארמסטרונג לרכיבה ולזכייה בתארים מפוקפקים. לנדיס, שחונך ברוח כת האיימיש הנוצרית האדוקה, היה הראשון לחזור בתשובה ולהתיר את פקעת השקרים שארמסטרונג טווה סביבו במשך כעשור שלם. מובן שהוא עצמו לא ניצל מעונש, אבל לפחות השחקן המגלם אותו נהנה מכך.