אש קטנה: הסרט שדוחף לכם את המטבח העילי לגרון

גברים לבנים בעלי פתיל קצר. נחושים, לא ממש מאוזנים נפשית, שהתחרותיות היא הסיבה היחידה לעצם קיומם על פני האדמה. זהו המכנה המשותף הבולט לארבעת הסרטים שפורטו לעיל, הרצים כעת שכם־צמוד־לשכם בבתי הקולנוע בארץ. בין אם זהו מרוץ אופניים, או אליפות העולם בשחמט או הכנעת המגדלים התאומים, מדובר למעשה באותה העלילה. 
 

וכאן נכנס לתמונה גם “משחק באש", העוסק בשף משוגע, מקסים בדרכו, שרואה מולו רק משימה אחת - השגתו של כוכב שלישי במדריך מישלן, צל"ש נדיר שיהפוך אותו מסתם מלך המסעדות של לונדון לגאון קולינרי, ולסוג של זוכה עליון במשחק הריאליטי של החיים.
 

הכל חג סביב הכוכב השלישי של מישלן. מסעדת כוכב אחד היא באמת משהו מכובד, שנחמד לבלות בו ערב עם חברים; מסעדת שני כוכבים היא בדרך כלל משאבת דולרים מאירת פנים המטיבה עם החיך. אבל שלושה כוכבים זה משהו לגמרי אחר. זה כמו לכבוש את האוורסט, כולל הרקיע השביעי הפרוש מעליו. בכל ניו יורק למשל, מפוזרות רק שש מסעדות עם העיטור המשולש של מישלן, והשף שלנו דורש להיות זה שישיג זאת דווקא בלונדון.
 

תוכנת הליהוק, שעליה דובר קודם לכן, קבעה שבראדלי קופר הוא שיזכה לגלם את השף הרגזן הזה. תחילת הסיפור תופסת אותו כשהוא בדאון־אנד־אאוט. לאחר המון פאשלות שחולל בפריז, נמלט הבחור מהציביליזציה המערבית ישר אל חיק הברברים, ומתחפר בחור נידח בלואיזיאנה. שם הוא גזר על עצמו גלות מיוסרת. במהלכה של גלות מראש זאת, עליו לפצח מיליון (?!) צדפות עבור סועדים באיזו מזללה מקומית. עם סיום משימת העונש הזו, ובאותה ההזדמנות גם סיום תקופת הגמילה שלו מסמים קשים, קופר תופס מטוס ללונדון, מתייצב בפני מתחרהו העיקרי מהעבר - המסעדן דניאל ברוהל, וכופה עליו שותפות לאותה משימה כבירה של כיבוש הכוכב השלישי. מכאן ואילך לא מדובר עוד בשף, אלא באמן, לאונרדו דה וינצ'י או אולי דנטה, שמחפש את המאסטר פיס שלו.
 

התאמת טעמים, גוונים, כלים, לבוש וסגנונות אכילה הם סודות הקרב הזה, וכל צופה בתוכניות הריאליטי הפופולריות כל כך כיום כבר יודע לדקלם זאת בעל פה. לנגד עיניו של שף קופר עומד סרטו של אקירה קורוסאווה “שבעת הסמוראים", המספר על יחידת עלית של לוחמים שמתגבשת תחת מנהיגותו האחראית של סמוראי חכם וזקן. למרבה המבוכה (של מבקרי הקולנוע) הוא מצהיר זאת במפורש באוזניהם של צוות הסו־שפים ושוטפי הכלים שלו. וכך, עם אידיאל השלמות השמיימית של קורוסאווה, יוצא שף קופר למלחמה הפרטית שלו. חבל, אם כך, שהוא לא הצטייד גם בתסריטאי ובבמאי העומדים בקריטריונים שהוא דורש מהסו־שפים שלו.
 

על אוכל אומרים מביני דבר שהוא מצטלם באופן סקסי. עגבנייה מבוקעת, פלפל פרוס, בשר מדמם ופטרוזיליה קצוצה. כל אלה יכולים להחליף, כך מלחשים, כל נערת אמצע של "פלייבוי". ג'ון וולס, מפיק טלוויזיה ותיק (“הבית הלבן", “אי־אר") שהפך לבמאי, לקח כנראה ברצינות יתר את האמירה המטפורית על אודות הסקסיות שגלומה ברטטוי או במרק שעועית, ושופך על הבד עוד ועוד חומרי בישול ומאכל, בכמויות העלולות לגרום לקלקול קיבה של ממש. לאן נעלם המטבח המינימליסטי בדיוק כשצריך אותו?
 

התסריטאי סטיב נייט הצטייד בניסיון מוקדם לקראת הכנת הסעודה שהוא תוחב כאן לגרונם של הצופים. הוא כבר כתב בעבר סרט בישול (“מסע של מאה צעדים" עם המסעדנית הלן מירן), וזה עתה סיים סרט תחרות מהמעלה הראשונה (“שובר את הכלים" על אודות אליפות העולם בשחמט). עבור “משחק באש" שמר נייט את כל הכללים הבדוקים של מלודרמה רומנטית מיושנת, ותעיד על כך סיינה מילר, המגלמת כאן דמות של אם חד־הורית, שהיא גם סו־שף מהמעלה הראשונה וגם מטרה בלתי נמנעת בדרכו של הסרט להוכיח את הנוסחה: אוכל = סקס.
 

אמה תומפסון, עומאר סיי, אליסיה ויקנדר ואומה תורמן, המשובצים פה כתבלינים מקדמי תיאבון, מתפקדים בעיקר כמלח שהקדיח את התבשיל.

האם גרזן הנעוץ בבטן מבוקעת הוא רק גרזן הנעוץ בבטן מבוקעת, או שמא מסתתר עוד משהו מתחת למפלי הדם הניגרים מהפצע הפעור? כשניגשים להתייחסות ביקורתית אל סוגת הטראש בקולנוע האמריקאי - אימה, זומבים, מפלצות - הרי שמלכתחילה ברור כי כוונת עושי הסרטים האלה היא אסקפיסטית במודע. בריחה מדיון פילמאי על בסיס ריאליסטי או פוליטי־חברתי אל מקלט בטוח הפועל על פי חוקי ז'אנר. 

חובבני, "מסווג חריג". צילום: מוש משעלי

ואין הדברים בהכרח כך כאשר מציצים אל ניצני הטראש הישראלי, שבשנים האחרונות החל מרים את ראשו המכוער. “כלבת" (של נבות פפושדו ואהרון קשלס) למשל, ניסה להיות גם וגם. הצלפה בחברה האלימה בישראל לצד ניסיון (מעורר רחמים) לעשות מהדורה מקומית של סרט אימה. “בשר תותחים" (של איתן גפני) שאף לא רק להציג גרסה דוברת עברית של זומבים, אלא גם להצמיד לגופם המתפורר תווית פוליטית פר־אקסלנס. הזומבים בסרט ההוא הנם לוחמי חיזבאללה, שיחידה צה"לית מובחרת נשלחת לשפד אותם. ואותו הדין עם הזומבים גיבורי “ג'רוזלם" (של האחים דורון ויואב פז), שעדיין לא הגיע אל אולמות ההקרנה.
 

משום מה אין הקולנוענים הישראלים מוכנים להסתפק במנעמי הטראש. הם רוצים יותר. מחפשים קומה של תשתית מציאות לז'אנר שכולו בריחה. כאלה הם גם התסריטאי ליאור לדרמן והבמאי בועז ארמוני, שאחראים לעבודה החובבנית “מסווג חריג", שהגיחה זה עתה מאיזו שלולית דם, שארית של איזה סרט ג'אנק טראשי, שנותר בתוך ערימת גארבג' שלא נוקתה היטב.
 

כאן, ב"מסווג חריג", המשימה היא התבוננות אמיצה כאילו, במרכיביה של החברה הישראלית החולה, שמוצאת את סיפוקיה רק במשימות קרב צבאיות, או סתם בהגרת דם נקיים. ארבעה חיילים מתגלגלים לאיזה בסיס צבאי מצחין, התקוע בתוך עניבת חנק של כפרים ערביים. משימתם: שמירה על אנטנה סודית, שמפיצה סביבה כמה סמלי, רק קרינה רדיואקטיבית קטלנית. 
 

החיילים מתחלקים לתת־קבוצות המייצגות את מרקם האוכלוסייה בארץ. אחד הוא חננה ג'ובניק־אשכנזי־ממושקף; שני הוא מזרחי אסלי, מאוהדי המוזיקה הקרויה על שם עדתו; שלישי הוא מזרחי־דתי עם כיפה שחורה וציציות; ויש עוד אחד, שהוא אשכנזי במוצאו, אך כזה שמבטל את מורשתו הלבנה ומתחנף אל השחורים ואל גסי הנפש. מן הסתם, כדי לשרוד את השירות הצבאי.
 

לאחר התגרות בוטה (החננה האשכנזי, מין הארי פוטר שהצביע מרצ, מתבונן מהצד בתדהמה) במיעוט הפלסטיני שבסביבה, מתגלגל הקוורטט הזה אל הבסיס המסריח, רק כדי להיפגש עם עוד נציג מובהק של מרכיבי החברה הציונית - סמל מחלקה, שהוא גם יליד רוסיה וגם חייל בודד, שאין לו בית לבד מהמיטה הצבאית שלו. 
 

ובכן, סביב החמישה הללו מתפתחות סיטואציות שמוכרות בעיקר מסרטי אימה - רעשים חשודים, חריקות בחצות, גרזן בבטן וצוואר שחוט. מי, מה, כמה ולמה? האמת, מה בכלל אכפת למישהו מהתשובות הטריוויאליות הניתנות בסיום הסרט. גם ללא שום מאמץ הן ברורות מאליהן כבר אחרי רבע שעה, ואולי אף פחות.
 

וכעת להתנצלויות. לא היה לנו מספיק כסף להפקה, ולכן שום סצינה אינה אמינה. ומכיוון שלא היה לנו כסף, גם לא היה זמן לחזרות או לצילומים חוזרים, ולכן המשחק ברמה ירודה. אבל רגע - תסריט זה בחינם? כישרון בימוי גם הוא לא עולה כסף, נכון? אז איך זה שקשה לאתר לאורך “מסווג חריג" כולו ולו גרם בודד ליכולת פילמאית של ממש?