"לא יודע מה ניסיתי להגיד בסרט". יגאל בורשטיין בפולין

"יכול להיות שרציתי לעשות דרך הסרט הזה סיאנס ספירטואליסטי עם ההורים שלי", אומר בורשטיין בנימה משועשעת. "לאחר מעשה, אני לא יודע בדיוק להגיד למה התכוונתי בסרט, מעבר לכך שרציתי דרכו לפגוש כמה חברים של הורי וקרובי משפחה".
 

כקולנוען מיומן, התמזל מזלו שאחרי השואה נותרו לו בני משפחה באירופה, והוא שומר על קשר עם צאצאי חבריו הקרובים של הוריו, מה שאפשר לו לטוות באמצעותם את הסאגה האמורה. בסרט נודד בורשטיין עם המצלמה בין בריטניה (שבה נולד אחרי שהוריו הקומוניסטים נמלטו אליה מפולין), צרפת, גרמניה, אוסטריה, פולין, צ'כיה וישראל.
 

"יצא לי משהו שניסיתי להימנע ממנו", מודה בורשטיין בכנות אופיינית. "למעשה אני לא סובל סרטי שורשים, אבל בלי להתכוון הזדמן לי להתחקות אחר סיפור המשפחה שלי כאן, בסרט הכי אישי שלי, ובו, בניגוד למה שאני מורגל בו, אני מדבר ישירות על עצמי, אם כי מבחינתי גם סרט שיצרתי על הרמב"ם הוא אישי".
 

"ככה זה נראה. אבל התחלתי להריץ בראש סרט על ידידיו של אבי באירופה עוד ב־80', כשהוא נפטר. בעוד שבתנאים של אז זה היה סרט יקר להפקה ואי אפשר היה לצאת לדרך כקאובוי בודד, בתנאים של היום יכולתי להתחיל אותו בלי השקעה גדולה".

"זה לקוח מספר של פילוסוף צרפתי, שבו כתב – 'כולנו יתומי רעיון המהפכה'. כאן הכוונה היא לא למהפכה מסוימת, אלא לתהפוכות שעברו על העולם במאה הקודמת, כולל קומוניזם, סוציאליזם, קפיטליזם, נאציזם וגם ציונות".

"בהחלט. לא ידעתי שאבי, כימאי שחזר מאנגליה לפולין - ומשם עלה איתנו לישראל ב־57' ועבד כאן במכון ויצמן - היה תחת מעקב של שירותי הביטחון הפולניים גם בארץ. אם הם חשדו שהוא היה מרגל, אז מרגל סוג ה', לכל היותר".
 

מתוך הסרט "יתומי המהפכה". צילום: יח"צ

באחד הרגעים המצמררים בסרט נראה בורשטיין מגיע עם דודניתו, דינה, רופאה תל אביבית, לבית שבו גדלה בלובלין, והדייר שפתח בפניהם את הדלת התחיל לספר להם, בלי להניד עפעף, על "היהודונים" שגרו במקום לפניו. הטרגדיה של יהדות פולין, שסבלה קשות מאנטישמיות, באה לידי ביטוי ברגע מטריד במיוחד. כשבורשטיין נשאל מה חש שם, הוא משיב בהומור: "באותו רגע עברה בי המחשבה שזה שוט טוב לסרט".

"מה כבר יכולתי לעשות לו, 58 שנה אחרי שעליתי לארץ?".

בורשטיין (74) הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת תל אביב ובמאי מוערך. הוא חתום על ארבעה סרטי עלילה – "בלפר", "אושר ללא גבול" (עם אריאל זילבר כבן דמותו של ברוך שפינוזה), "זמזום" (סרט עלילתי לטלוויזיה) ו"אצבע אלוהים". את הראשון שבהם, "בלפר" (1978), נוהג בורשטיין להשמיט מקורות חייו, כמחאה על התערבותו הבוטה של מפיק הסרט, איז'ו שני. "מבחינתי, הסרט הזה נשאר יתום כמו 'יתומי המהפכה'", הוא אומר. 

"זאת שאלה שקשה לי לענות עליה. אני בין כמה תסריטים שאני כותב. לאחר ההזדקקות לקרנות כל השנים, מאסתי בהן. יכול להיות שאתחיל ליצור סרט בלעדיהן".