זה מתקרב. בעוד שניים או שלושה סרטים לא תיוותר כנראה ברירה למפיקי ג’יימס בונד אלא להעלות את הסדרה על פסי ייצור של סרט מצויר. כבר עכשיו, במחצית השעה החותמת את “ספקטר”, נראה הסרט הזה כמו הרחבה של המשחק הפופולרי הוותיק מבוכים ודרקונים. בעצם, למה לבזבז כאן מילים מיותרות. בתחילת “ספקטר”, עוד לפני שהסוכן 007 המיתולוגי פולט את המנטרה הכי ידועה בתולדות הקולנוע: “מיי ניים איז בונד, ג’יימס בונד”, הוא משיב למישהו על השאלה “מי אתה?” בתשובה הנחרצת: “מיקי מאוס!”.
 
לפני שלוש שנים, כשנחשף סרט בונד הקודם, “סקייפול”, נפל דבר בתולדות הסדרה הארוכה ביותר בהיסטוריה של הקולנוע המסחרי. מישהו מקברניטי הליין הזה החליט כי הגיעה העת להרים רמה ולהפוך את סוכן הוד מלכותה לדמות מורכבת יותר, אפלה ובעלת רקע ביוגרפי מיוסר. מן הסתם, אמרו לעצמם מחזיקי הזכויות על הדמות שברא פעם איאן פלמינג, כי מה שטוב לבאטמן, טוב גם לבונד. והרי המהלך המכריע בתולדות סדרת באטמן היה גיוסו של הקולנוען הייחודי כריסטופר נולאן למשימת בימוי שטויות הפופ ארט של איש העטלף.
 
אם נולאן טוב לבאטמן, הרי שסם מנדז – איש תיאטרון מוערך ובמאי סרטים אפוף בפרסים (“אמריקן ביוטי”, “הדרך לפרדישן”, “חלון פנורמי”) – טוב גם לבונד. והנה כי כן, “סקייפול” באמת היה לטוב שבסרטי הסדרה. היה, וחבל שזה נגמר כה מהר. 
 

אומנם גם את “ספקטר” ביים מנדז, וגם הפעם הימרו המפיקים על בונד מלנכולי, שמחפש תיקון לעברו הלוט בערפל. הפעם אפילו שיתפו את צלם הסרט, השווייצרי הויטה ואן הויטמה (“בין כוכבים”, “היא”, “החפרפרת”), בעיצוב מצב הרוח הכללי, הערפילי במידה ידועה, ששורר בסרט. ואכן השווייצרי הכין מתווה חזותי המדגיש את גוני החום הכהה והמדכדך, תוך שהוא נמנע מגוני צילום אופטימיים.
 
הכל אם כך היה מוכן לאפיזודה חדשה שתוסיף לחטט בנפשו של המרגל־ההורג, ולאו דווקא תבליט, כמו בסרטי הדור הקודם, את ביצועיו במיטה הזוגית. אבל משהו השתבש בדרך הכבדה שמאפיינת הפקת סרט זה (148 דקות, הכי ארוך מבין 24 סרטי בונד), שבו הושקעו יותר דולרים מאשר בכל סרט קודם בסדרה. 
 
קודם כל, הסיפור לא טוב. ברור ששום סרט בונד אינו אמור להתחרות ברומן של טולסטוי או פלובר, אבל בסרטים קודמים (לא בכולם כמובן) התבלט סוג של קלילות חסרת היגיון, שאפשר לבונד לעופף מיבשת אחת לאחרת, ומגברת אחת לבאה, ובין כוס מרטיני להימור בקזינו גם להציל את העולם.
 
הפעם מוטל 007 אל תוך קרב נגד הממשלה הסודית השולטת בעולם, והיא כאילו מחקה אלמנטים קונספירטיביים שפותחו כבר לפני כ־100 שנה על ידי מחברי הפרוטוקולים של זקני ציון. אם במקרה לא ידעתם, הרי שיש תחת השמש ארגון חשאי של רשעים, ספקטר שמו, שנשבע לשלוט בעולם באמצעות שורה ארוכה של בובות כפפה, שאנחנו קוראים להן ממשלות לגיטימיות. ואם לא בונד, אז גם ממשלת בריטניה הגדולה הייתה הופכת לחלק אינטגרלי ממצג שווא זה. בראש הארגון עומד מיודענו כריסטוף ואלץ, שמאז הומצא על ידי טרנטינו ב”ממזרים חסרי כבוד”, הוא אינו נלאה מגילומם של ארכי־רשעים. אולי באמת הגיע הרגע שבו הסוכן שלו צריך לייעץ לו להרפות מהגימיק הזה, מאחר ששום דבר טוב (בהיבט הקולנועי) אינו צומח מהופעותיו התכופות והמעצבנות של ואלץ.
 
כשהוא נע ממקסיקו סיטי לרומא, ומשם לאתרי סקי באוסטריה, למדבריות מרוקו ואף ללונדון, שאינה מסוגלת עוד לספק הגנה לבורגנים טובים ושומרי חוק, מכסח בונד את החבר’ה שסובבים את ואלץ הרשע, עד שהוא מתפנה לפוצץ את המורסה עצמה. יותר מדי מרדפים חסרי היגיון ויותר מדי יריות נטולות משמעות מרפדים את דרכו של בונד להצלת העולם. למזלו, כמו תמיד, יש באמתחתו נערה מעריצה. הפעם זוהי הצרפתייה לאה סיידו. היא אולי לא חטובה כמו כמה מקודמותיה שמילאו את המשבצת הזו, אבל לעומתן יש לה תואר דוקטור.

העיקר שתבכו

"הטנור", דרום קוריאה 2014

שאלה הראשונה שצצה מול סרט הקרוי “הטנור” היא באיזה שלב בו מושמעת “נסון דורמה”, הנודעת והפופולרית באריות האופראיות של זמרי הטנור לדורותיהם. שהרי אם גיבור הסיפור הוא זמר נחשב ממש, הוא חייב לשיר את האריה הזו. ובכן, יצרני סוחטן הדמעות הזה לא בזבזו זמן מיותר על קושיות שכאלה, ומיד בסצנת הפתיחה מקבלים הצופים את “נסון דורמה” מאת פוצ’יני, כמו לפטור מיד את התסריטאי מהמטלה הקבועה הזאת, ולאפשר לו להתפנות למשימות נוספות.
 
מי ששר את האריה הנודעת מתוך “טורנדוט” הוא ביי ג’ה צ’ול, טנור צעיר יליד דרום קוריאה, שהחל לעשות לעצמו שם מקצועי טוב בראשית המאה ה־21. לא זו בלבד שמדובר היה בכישרון מוזיקלי בולט, הטנור הזה השכיל לשלב בין מבע לירי לבין צליל ספינטו נוקב. וזהו לא עניין של מה בכך בעולם האופרה. 
אין ספק, והסרט מדגיש זאת יותר מדי פעמים, הקוריאני הזה נועד לגדולות, ואמור היה להשתחל אל הנישה היוקרתית שפינו אז התותחים הגדולים לוצ’אנו פברוטי ופלסידו דומינגו. אלא שלפתע נפל אסון. ב־2005, רק לאחר ארבע שנים של זמרה מקצועית, התגלה סרטן בבלוטת התריס של הטנור המבטיח.


מתוך "הטנור", באדיבות סרטי נחשון בע"מ

בניתוח שהציל את חייו חלה תקלה, והוא איבד את קולו. הטרגדיה האישית והמוזיקלית הזאת קיבלה תפנית מפתיעה כאשר הסוכן היפני של הזמר איתר מנתח חדשני שהצליח, לאחר תלאות ולבטים מרובים, לשחזר את מיתרי הקול ההרוסים. והנה כי כן, ב־2008 שב הטנור אל הבמות המקצועיות. והכל מעשה שהיה.
 
סיפור הנפילה וההצלה הזה מועבר לבד בנרטיב ישיר, חסר בושה או תחכום. המטרה היא אחת ויחידה – לדרבן את רגשות האמפתיה של הצופים, ובתוך כך לעודד מפלי דמעות, כאילו אנחנו עדיין שרויים באפלולית אולמות ההקרנה של ימי הסרט האילם. היעדר התחכום של התסריט והבימוי גורר בעקבותיו גם הופעות משחק עילגות במקצת. אם מוסיפים לכך את ההתעקשות של במאי הסרט (קים סאנג מאן שמו) לשמור על האנגלית כשפת הדיבור של צוות השחקנים הקוריאני/יפני/סרבי/גרמני, ברור שעוד אלמנט צורם מתפתח על הבד תוך כדי התגלגלות העלילה.