רק 20 סרטים עלילתיים ביים רומן פולנסקי במהלך קריירה קולנועית שמתמשכת מאז סרטו הראשון, “סכין במים" (1962). 16 מתוך ה־20 הללו עומדים לפקוד כעת את הסינמטקים ברטרוספקטיבה שתחל ביום שני הקרוב, ומאחורי ארגונה ניצב המכון הפולני בתל אביב.
 
לבד משלושת סרטיו הגדולים באמת, “תינוקה של רוזמרי", “צ'יינהטאון" ו"הדייר", וחוץ מארבעת הכישלונות הברורים שלו (“העלמה והמוות", “השער התשיעי", “אלוהי הקטל" ו"ונוס בפרווה"), תחשוף הרטרוספקטיבה גם מגוון של עבודות פילמאיות מסקרנות ומגרות את העין, הדמיון והעצבים. שניים מתוכם, הפחות מוכרים לקהל בישראל - “רתיעה" ו"מבוי סתום" - ראויים להתבוננות מחודשת, משום שהם אוצרים בחובם את מרב המפתחות להבנת עולמו האמנותי של יוצר קודר זה, שסיפור חייו הפרטי מאפיל לא אחת על סבכי עלילות האימים שהוא מגולל ביצירותיו.
 
המציאות הסוריאליסטית, הנוכחות השטנית, הטירוף, הרשע והפולחן הסאדו–מזוכיסטי הם חומרי הדלק הקבועים שעליהם נעה עבודתו של פולנסקי. דווקא ניצני יצירתו, “רתיעה" ו"מבוי סתום", שהם על פי הסדר הכרונולוגי הסרט השני והשלישי שאותם ביים, הם הסרטים “העצמאיים" כאילו, כשעדיין הוא היה משוחרר מהתלות במספרי הצופים שינהרו אל בתי הקולנוע, משקפים את עולמו באופן בהיר וצלול יותר מאשר “ירח מר" או “הפסנתרן" ו"סופר הצללים", שגם הם, כמובן, משולבים ברטרוספקטיבה הנוכחית.
 

בראשית שנות ה־60, עם סיום לימודיו של פולנסקי בבית הספר לקולנוע בלודז', הוא קיבל הזדמנות לביים סרט עלילתי והוא אז בן 28. מדובר ב"סכין במים", עבודה וירטואוזית של מתחיל, שכמו סותרת את עיקר המצע האסתטי של הרפובליקה העממית–סוציאליסטית הפולנית של אותה העת. הצלחתו הבינלאומית המפתיעה של סרט זה - שבו מופיעות רק שלוש דמויות - שהעפיל לרשימה הסופית של המועמדים לפרס האוסקר בהוליווד, כאילו פתחה עבור הפולני הצעיר פתח אירופי מזמין לקראת הפקות נוספות. מובן שפולנסקי שעט על ההזדמנות להיחלץ מחנק הצנזורה הקומוניסטית, ועקר מיד לפריז על מנת לממש את התקוות הללו.
 
בספר זיכרונותיו “רומן של פולנסקי", מגולל היוצר דווקא את הקשיים שבהם נתקל בבירת החופש והאחווה של אירופה. העידן אז היה ימי המלוכה לדור הגל החדש של טריפו, גודאר, שברול וחבריהם. אך שום פרויקט שהוא הציע למפיקים המקומיים לא הבשיל לכלל עבודה מעשית, ועל פי עדותו בספר הרי שהתנהל כקלושאר החי מתחת לאחד מגשרי נהר הסן. ההזדמנות ניתנה לו לבסוף על ידי מייקל קלינגר וטוני טנזר, צמד מפיקים של סרטי אימה, חצי שרלטנים חצי חובבנים, שפעלו בלונדון. השניים הסכימו להיכנס לפרויקט השאפתני שהציע להם פולנסקי, הפקת סרט בשם “מבוי סתום", בתנאי שקודם לכן יתקין עבורם בזריזות מרבית כמובן, ובתקציב של קופסת נעליים, איזשהו סרט אימה. וכך “רתיעה" בא לעולם.
 
“רתיעה" (1965) הוא סרט אימה שעושה שימושים מושכלים בסקס ובפחדים הפרוידיאניים המתלווים אליו. הסרט מבוסס על סיפור חיים של אישה צעירה שפולנסקי הכיר בעת שהותו בפריז. כך לפחות טוען היוצר באותו ספר זיכרונות. בחורה בלונדינית (קתרין דנב) ממוצא בלגי חיה בדירה לונדונית ביחד עם אחותה (איבון פרנו), ומתפרנסת מעבודה במכון יופי. היא מצולקת בנפשה בשל אונס שחוותה, ומערכות היחסים שאותן היא מנהלת עם גברים טעונות בכאב, פחד ואלימות. עם הזמן מתגלה פן סכיזופרני רצחני בהתנהגותה של הצעירה, והסרט מותיר על בלימה את הסוגיה המרכזית: האם מדובר במציאות קטלנית או שמא רק ברצף של הזיות פסיכוטיות. סיטואציות שתחזורנה על עצמן בסרט המאוחר יותר “תינוקה של רוזמרי".
 
“מכל סרטי, ‘רתיעה' הוא המרושל ביותר. הוא עומד מהבחינה הטכנית הרבה מתחת למתכונת שאני משתדל להשיג". כך מעיד פולנסקי עצמו על הסרט. עם כל הכבוד לנחתום, מותר להעיר ש־50 שנה לאחר הפקת עיסתו, סרט זה דווקא מצטיין ברמת צילום גבוהה (גילברט טיילור הנודע, מי שצילם את “דוקטור סטריינג'לאב" ו"לילה של יום מפרך"), בליווי מוזיקלי מכשף (צ'יקו המילטון), בעריכה דחוסה ובעיצוב המצליח להתגבר על דלותו של התקציב. לפולנסקי אין סיבות של ממש להתמרמר על סרט זה שזיכה אותו בדוב הכסף, הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל ברלין, ובכך הפך אותו די מהר למטרה של חיזור מכיוונם של מפיקים אמריקאים.
 
לאחר ההצלחה הזו נאלצו קלינגר וטנזר לעמוד בדיבורם, ולצלול לתוך הפקת “מבוי סתום" (1966), שהם ממש לא סבלו את התסריט שלו. “מבוי סתום" (שמארגני הרטרוספקטיבה מכנים אותו משום מה “ללא מוצא") הוא סרט תקופתי, או ליתר דיוק סרט המשקף רוח של תקופה. מדובר באמצע שנות ה־60, כשעולם התיאטרון מגלה את קסמי הסוריאליזם והאבסורד. סמואל בקט חוגג אז את הטור–דה–פורס שלו, וגם אז'ן יונסקו הרומני, פרננדו אראבל הספרדי וסלבומיר מרוז'ק הפולני תורמים המון לטיפוחו של מבע יצירתי ייחודי זה. אך מכל אלה מורגשת ב"מבוי סתום" בעיקר השפעתו של האנגלי הרולד פינטר, שעמד אז בשיא השפעתו הבימתית.
 
“מחכים לגודו", “הזמרת בעלת הקרחת", ובעיקר “מסיבת יום הולדת" - מחזותיהם של בקט, יונסקו ופינטר - יכולים לחוש עצמם כשושבינים בכירים במסיבה הלא מציאותית שמתחוללת ב"מבוי סתום". שני גנגסטרים מדממים, שנפצעו בזמן ביצוע פשע, נקלעים לאי מבודד בדיוק כשמתחילה שם גאות הים. פצועים, מכוניתם מקולקלת, הם ממתינים לעזרה שהובטחה על ידי אחד ושמו קאטלבאך. כמו ולדימיר ואסטרגון, גיבורי “מחכים לגודו", ממתינים גם השניים לאותו בוס עלום פנים, ובינתיים הם הולכים ונמוגים, הולכים וגוססים וגאות הים כמו מאיימת להטביע אותם. 
 
למרבה ההפתעה הם מבחינים בבית מבודד הבנוי על ראש גבעה באותו אי חידתי. אחד מהם (ג'ק מקגווראן) אינו מצליח לשרוד את הפציעה ואת הגאות, ואילו האחר (ליונל סטאנדר) מנצל את האקדח שבכיסו על מנת להשתלט על הבית ועל יושביו. אלה הם בני זוג נשוי. הוא הומו מבוגר (דונלד פלזנס) והיא צעירה ונימפומנית (פרנסואז דורליאק, אחותה של קתרין דנב). המעניין הוא שלצמד הזה לא ממש אכפת שמשתלטים עליהם ועל הנכס שלהם, שכן הם עצמם שרויים בעיצומם של משחקי כוח והשפלה מינית, ובתוך כך מבליטים את נטיית הקבע של פולנסקי לבדוק באמצעות גיבוריו השונים תופעות אנושיות דוגמת אנרכיה, פריעת חוק ופטישיזם.
 
החבילה המוזרה הזו, ארוזה בעטיפת הומור שחור וממוקמת באתר הסרטה ייחודי ביותר (האי הבריטי הולי), הביאה הפעם לפולנסקי את דוב הזהב של פסטיבל ברלין, ומכאן ועד לשדה התעופה המוביל להוליווד הדרך כבר התקצרה מאוד.
 
ב"רתיעה" וב"מבוי סתום" החל שיתוף הפעולה הפורה בין פולנסקי לבין התסריטאי הצרפתי ז'ראר בראך, והשניים יצרו יחד עוד שבעה סרטים. בראך, מצולק במצחו (גרושתו דקרה אותו) וקטן קומה אפילו יותר מפולנסקי עצמו (שכידוע מתנוסס לגובה של 1.60 מטר), היה בן זוג אידיאלי לפולני שכל חייו חש את ממד הפליטות והזרות במדינות השונות שאירחו אותו - צרפת, אנגליה, ארצות הברית, כמו גם במולדתו פולין. אם האסתטיקה הסוריאליסטית הייתה בבחינת מובן מאליו לפולנסקי, הרי שבראך הוסיף לדיל הכללי את הטאץ' הפרוורטי, שבלעדיו לא היו מגיעים סרטי פולנסקי אל המחוזות השטניים שבהם לבלבו (“נשף הערפדים", “תינוקה של רוזמרי", “מקבת", “הדייר", “השער התשיעי", “העלמה והמוות" ו"הפסנתרן").
 
ארבעה מסרטי פולנסקי דופקים נפקדות ברטרוספקטיבה הנוכחית: “מה?", “פיראטים", “פרנטיק" ו"מקבת". שלושת הראשונים נכתבו על ידי בראך. מצער במיוחד היעדרו של “פיראטים" (1986), סרט עצום תקציב, 40 מיליון דולר, שהניב עבור מפיקיו לא יותר ממיליון וחצי דולר, ולכן הוא משובץ דרך קבע ברשימת הכישלונות הקופתיים הגדולים ביותר בכל הזמנים. הפקת “פיראטים" שנערכה בתוניס, הסתבכה מאוד, ומסיבה זו בוטלו מקצת הסצינות שאמורות היו להצטלם, ורוסן חלק מהטירוף שאמור היה ללוות את הסיפור על אודות שודד ים חסר מעצורים (וולטר מתאו), שעקרונית אינו שונה מכל משוגע המכונה בדרך כלל מנהיג כריזמטי.

באותו ערב שבו תיפתח הרטרוספקטיבה של פולנסקי, ייערך בירושלים טקס הפתיחה של פסטיבל הסרטים היהודי. והרי זו הזדמנות טובה להיזכר שפולנסקי הוא גם יהודי (נולד בשם ריימונד ליבלינג), ניצול שואה, שעם השנים ניסה להתמודד קולנועית גם עם הזיכרון הלא פשוט הזה. מארגני הפסטיבל, בסיוע המכון הפולני כמובן, שיבצו להקרנה שישה סרטים קצרים (מתוך סך כולל של שמונה סרטים) שפולנסקי ביים במהלך שנות לימודי הקולנוע שלו בלודז'.
 
למעשה די להציץ ב"רצח" (1957), תרגיל הבימוי הראשון של הקולנוען, כדי להבין לאיזה כיוון תשאף יצירתו ללכת. אורך הסרט הוא כשתי דקות, ובמהלכו רואים גבר ישן במיטתו, ואחד נוסף, ממושקף ומשופם ועם מקל הליכה בידו, חודר אל חדר השינה, שולף אולר ונועץ אותו בלבו של הראשון. זה הכל. רשע מזוכך. 
 
בסרט נוסף מאותה השנה, “מפוצצים מסיבה", נראית חבורה של חוליגנים מתפרצת למסיבה בורגנית נינוחה, ומשליטה אנרכיה מוחלטת במקום - מוטיב קבוע בסרטיו המאוחרים יותר של פולנסקי. עוד סרט (“החיוך") עוקב אחר מניאק מציצן לחדרי אמבטיה של נשים, ואחד נוסף (“לאמפה") מתעד ביתור גופן של בובות פלסטיק והשחתתן. מובן שלא נפקד גם מקומה של יצירת המופת “שני אנשים וארון" (1958), שהסטודנט פולנסקי הכין כתרגיל בשנה ג'. גם שישה עשורים אחרי שהופקה, שומרת עבודה זו על רעננותה.


רומן פולנסקי הצעיר (במרכז) ב״שני אנשים וארון״. באדיבות ערוץ 8
 
הסרט השישי באסופה הוא “נפילת המלאכים" (1959), שהיה סרט הדיפלומה של פולנסקי. שילוב בין הווה מצחין המוגש בגוני שחור–לבן לבין עבר ורוד המצולם בצבעוניות אופטימית, מדגיש קורות חיים של מנקה בבית שימוש ציבורי, מרגעי רעננותה כנערה נחשקת ועד היותה ישישה מקומטת. ברברה קוויאטקובסקה–לאס, אשתו הראשונה של פולנסקי, מגלמת את הגיבורה בצעירותה. 
 
מה שאמור לייחד יוזמה זו של הפסטיבל היהודי הוא השידוך שיתבצע על הבמה. בעוד הסרטים הקצרים, שרובם אילמים לגמרי, מוקרנים בפני הקהל, תאלתר שלישייה מוזיקלית בהרכב של נועם ענבר, אדם שפלן ואריאל ארמוני פסקול שילווה באופן חי וישיר את הנראה על הבד.