"הלילה שלפני", ארה”ב 2015
כל מדברים בשבח “אלו חיים נפלאים” בכיכובו של ג’יימס סטיוארט, אך דומה שכולם שוכחים כי ב־70 השנים שחלפו מאז הופק סרט מהולל זה, נעשו באמריקה עוד מאות סרטי חג מולד מחורבנים, אם לא גרוע מכך. למשל “כולם אוהבים את הקופרס” (עם דיאן קיטון וג’ון גודמן) שהגיע לפני כשבועיים לבתי הקולנוע בישראל או “הלילה שלפני” שטיפס בסוף השבוע האחרון על בדי הארץ.
חג המולד נתפס תמיד כמודל נערץ של אמונה (נוצרית), של מטר מתנות לילדים ושל מצג שווא למושגים כמו אחדות המשפחה, ערכי צדק בסיסיים ושוויון בדוי בין בני האדם באשר הם, עשירים או דלפונים. על פניו נראה ש”הלילה שלפני” כמו נזעק לנפץ לרסיסים את הפסאדה השקרית של סרטי חג המולד. שהרי בסרט זה, המתרחש כמובן בליל הכריסטמס, קורים כל הדברים ההפוכים ממה שמקדש היום הזה. משפחות מפורקות, סמים, סקס אנאלי ואפילו סנטה קלאוס, בעצם שניים שכאלה המציצים אל תוך העלילה, נראים שיכורים ומתנהגים באלימות רבה.
שלושה חברי ילדות מרובע קווינס יוצאים לקרוע את העיר בחג המולד. נכון הוא שאנשים מן היישוב מבלים את הלילה הקדוש בכנסייה כשהם משתתפים פעילים במיסת חצות, אבל לא הבחורים החריגים שלנו. אחד מהם (אנתוני מקי) הוא שחקן פוטבול שחור עור; אחד נוסף (ג’וזף גורדון לוויט) הוא מובטל יתום בן 33 שעדיין לא הסכין עם מצבו; והשלישי הוא בכלל יהודי ומגולם בידי סת’ רוגן.
הטריו הזה יוצא להשתכר, לעשות סמים, לחפש בנות וכמובן להתפלח אל המסיבה הכי לוהטת בכרך, זו שאיש לא יודע איפה היא מתקיימת ומיהו זה שמארגן אותה. בדרכם אל הגאולה שדרך הביבים, הם מקיאים, לוקים בהזיות ונופלים קורבן לאלימות רחוב ולעלבונות השמורים רק ללוזרים מובהקים. בקיצור, הם עושים את מלוא המסלול שמציע ז’אנר הפיגור־השכלי־מרצון. והכל לשם שמיים, ועל מנת להוכיח כי בסופו של דבר אותה נוסחה שלוטשה בסרטו הקלאסי של פרנק קפרה – “אלו חיים נפלאים” – היא הנוסחה המנצחת.
הבעיה המעיקה על “הלילה שלפני” היא הגדרתו כקומדיה. זאת משום שהסרט הזה ממש לא מצחיק. מביך? כן. משמים? כן. מצחיק? בשום אופן לא. רוגן, אחד מהאבות המייסדים של סרטי האינפנטיליזציה־מרצון (שהחלו כזכור בסדרת הטלוויזיה “הפריקים והגיקים” ובסרט “עולמו של ווין”), משוטט על הבד כשהוא עטוף בסוודר הזרוע בסמלי מגן דוד כחול, וכמו חבר באיזו כת נוקמים, הוא נזעק מעת לעת לענות בתשובה גופנית נחרצת לכל המאשימים את בני עדתו בצליבת האל. זה אמור לשעשע, אבל זה ממש מביש.
המעניין הוא שבתוך כל שלוליות הזיבורית ש”הלילה שלפני” מוצף בהן, פורח לו נרקיס שאינו מתחשב בצחנה שמסביב. זהו השחקן מייקל שאנון, המגלם בסרט דמות של סוחר סמים שכונתי, המשרת בנאמנות את שלושת גיבורי הסיפור עוד מאז ימי בית הספר שלהם, כשהיה מוכר להם קראק במחירים מופחתים. זוהי דמות מוגזמת, המועברת אל הבד בג’סטות גדולות מהחיים, ומצליחה, למרות הלא כלום שמסביבה, לעורר צחוקים של ממש. הברקה של מקצוען אמיתי.
"לאהוב אותה”, ארה”ב 2015
גם ב”לאהוב אותה” ניתן לצפות במייקל שאנון (בהמשך לאייטם שלעיל), וגם בסרט הזה הוא עושה עבודה מקצועית, מאופקת ומדויקת. הבעיה העיקרית היא שפה הוא משובץ לתפקיד הרביעי בחשיבותו בעלילה, ושלושת השחקנים המובילים את הסיפור הם צעקנים הרבה יותר משאנון ודי מקשים על הצפייה בסרט עצמו.
“לאהוב אותה” מתבסס על סיפור מעשה אמיתי, שהתחולל לפני כתריסר שנים בניו ג’רסי. שוטרת ותיקה (ג’וליאן מור), החיה עם בת זוג הצעירה ממנה בשנים רבות (אלן פייג’), מאובחנת כחולת סרטן סופנית. כל מאמציה הלגיטימיים של השוטרת להעביר את זכויות הפנסיה שלה לאותה פרטנרית צעירה, כמקובל אצל בני זוג הטרוסקסואלים, נופלים קורבן לאפליה ברורה שהייתה נהוגה בניו ג’רסי כלפי הקהילה הלהט”בית. בעצם “לאהוב אותה” אינו סרט
מקובל, אלא סוג של הפגנת רחוב למען החלת זכויות האזרח גם על לסביות והומואים. המינוח “הפגנת רחוב” אינו בא לתאר באופן מטאפורי את המתרחש בסרט, אלא מאבחן בדייקנות הרבה מהסצנות הדרמטיות המשולבות בו, כשהן עטורות בשלטי הפגנה ובקריאות תמיכה נרגשות בנושא החברתי הבוער שמועלה כאן לדיון לוהט.
במשימת ריקון תכולת בלוטות הדמעות של הצופה הסרט מצליח בגדול. “לאהוב אותה". צילום: באדיבות קולנוע לב
ג’וליאן מור, שעוטרה אשתקד בפרס האוסקר בעבור גילום דמותה של חולת אלצהיימר ב”עדיין אליס”, כמו ממחזרת בסרט הנוכחי את התפקיד ההוא כשהיא מתמסרת לסדרה של סצנות המתעדות חולה לאחר טיפולי כימותרפיה, שמצויה פסיעה אחת בלבד לפני מותה הוודאי. לפני שנתיים, כלומר שנה קודם לזכייה באוסקר, גרפה מור בפסטיבל קאן את תואר השחקנית המצטיינת בשל ביצוע דמות של אישה הלוקה בנפשה בסרט “מפת הכוכבים”. מותר לשער שרק צירוף מקרים צופף יחד בקריירה של הגברת מור סדרה כזו של תפקידים נושאי מחלות קשות. אך למתבונן מהצד נראות החלטות הליהוק שמור קיבלה על עצמה כמדיפות הדים של טעם רע.
שותפיה הבולטים ב”לאהוב אותה” הם פייג’, שמבצעת את בת הזוג הצעירה כסטריאוטיפ של לסבית בעלת מאפיינים מאצ’ואיסטיים, וכן סטיב קארל, המגלם דמות של עסקן מקצוען בארגון לזכויות הלהט”בים, ועושה זאת כקריקטורה בלתי ראויה. מובן שבסביבת עבודה שכזו מתקשה שאנון, בתפקיד מופנם במתכוון של שוטר, לתפוס את תשומת הלב של הצופה.
בדרך להשגת מטרת הסרט האמיתית – החלת זכויות האזרח על הלסביות וההומואים – מתעכב “לאהוב אותה” על משימת משנה לא פחות חשובה, שעיקרה ריקון מקסימלי של תכולת בלוטות הדמעות של הצופים בסרט. במשימה הזאת, שמבוצעת כאן באופן ישיר וללא שום בושה, מצליח הסרט מעל ומעבר.