"היורד למעלה"
מערכון הישן של הגששים, “הכה את המומחה״, מקשה מאזין הרדיו גברי על פולי, מומחה לנימוסים ולהליכות, בשאלה עקרונית: “כשאני עולה במדרגות והשכנה יורדת, מי צריך לומר שלום ראשון, זה שעולה או זה שיורד?". דילמה כבדת משקל זו כמו צצה מאליה לנוכח המתרחש ב"היורד למעלה", סרט הביכורים של אלעד קידן המפגיש באמצע המסלול התלול של מורדות הכרמל שני גברים - איתי טיראן שיורד במדרגות ההר, ואורי קלאוזנר שעושה את הדרך ההפוכה במעלה המדרגות.
מצד אחד, כמעט ברור שזה שיורד, כלומר טיראן, הוא שצריך לומר שלום לקלאוזנר, זה שעולה. שהרי העולה המבוגר יותר שימש בעבר כמורה של היורד, כאשר זה היה בכיתה ג'. מצד שני, בהסתמך על התקדים של הגששים, הרי שזה שעולה הוא שצריך לקדם בברכת צפרא טבא את זה שיורד. אכן מחלוקת לא פשוטה, שסרטו של קידן, אילו היה מצויד במנה נוספת של הומור במקום בעודפי צער העולם, יכול היה לתרום משהו לקידום פתרונה.
אנחנו בחיפה, וזה שיורד לא סתם עושה את דרכו ממרכז הכרמל אל העיר התחתית. מגמתו היא להגיע לשערי הנמל הגדול, על מנת לתפוס בזמן ספינת סוחר ובאמצעותה לרדת מן הארץ, ובעיקר להימלט מצו קריאה לשירות מילואים פעיל. עד כדי כך פשטנית היא המטאפורה של היורד במדרגות. לא שהמצב שונה אצל עמיתו העולה במדרגות. שהרי גם הוא אינו סתם מטפס במתלול ההר. הוא פוסע בעקבות העולים שהגיעו לארץ בימי ראשית המדינה.
וסיפור שהיה כך היה: בזמן העלייה הגדולה מתימן, שימש אביו של העולה במדרגות כפקיד סוכנות שאמור היה לקלוט את אלה שמקרוב באו על גבי מרבד הקסמים. וכמו פקידים אחרים במחלקת הקליטה, גם הוא שלח ידו בחלק מהחפצים שנשאו עמם היהודים מתימן. במקרה המסוים שלפנינו מדובר בזוג עגילים מרשים, שאיכשהו נשרו מחזקתה של אחת העולות לארץ והגיעו לידיו של הפקיד, שבבוא העת העניק אותם לבנו, שנתן אותם שי לאשתו. וכעת האישה הזאת (מיכאלה עשת), רעייתו של המטפס על ההר, איבדה את אחד העגילים, ובעלה, זה שהיה מורה בכיתה ג', מעריך כי העגיל האבוד ממתין על מדרגות ההר כדי שמישהו יאסוף אותו מחדש.
והנה כי כן, “היורד למעלה" אינו רק סרט אווירה המשתדל להנציח את מיוחדותה של העיר חיפה, אלא כזה שמצויד גם במסרים חתרניים נסתרים. קידן, שזהו סרטו הארוך הראשון, כבר התנסה לפני מספר שנים במעשה דומה, כשביים את סרטו הקצר “המנון", שתצפת על גבר ירושלמי העולה ויורד לסירוגין במעלה ובמורד גבעה תלולה הנטועה בעיר הקודש.
התנועה הדו־סטרית, למטה לעומת למעלה, מכתיבה מקצבים אטיים לרצף האירועים שקשה לכנותו “עלילה". היורד, כלומר טיראן, פוגש בדרכו לשערי הנמל בכל מיני אנשים שליוו את חייו עד כה. המורה מכיתה ג' אוזכר כבר קודם לכן, ואליו יש לצרף את הגננת (שושיק שני), וגם איזה ילד שלמד איתו בבית הספר היסודי, וגם את המוזג בבר השכונתי (גור בנטביץ'). ואותו הדין עם קלאוזנר, כלומר המטפס. זה פוגש מכר ערבי (ראסן עבאס), שהוא עורך דין נשוא פנים המציע לו כיוונים חדשים לחייו. הוא גם פוגש בסוחר במכשירי חשמל (אוהד שחר) וגם בתכשיטן הומו ובחבורה של מתאבלים היושבים שבעה ועוד כל מיני. וכאמור לעיל גם את תלמידו מכיתה ג'.
לקידן, כך נדמה, לא ממש אכפת מהתוכן העלילתי של הסצינות שאותן הוא בורא על הבד, כמו מהשילוב שהוא משלב ביניהן. רחשי הכרך ושברי הקולות שהוא מנציח בפסקול - מנופים חורקים, אנשים משתעלים, רסק של צלילי מוזיקה קלאסית, ציוץ ציפורים וצופרי מכוניות - מעבירים את הסיפור של הסרט לא פחות טוב מאשר הדיבורים והמעשים של שני גיבוריו המרכזיים.
ההימנעות המכוונת של הסרט מכל סיפור קוהרנטי או מאמירה נחרצת מניבה על הבד מבע מעודן, מופנם, לא ממש בוטח בעצמו. “היורד למעלה" הוא למעשה רצף של חלונות הצצה אל הסובבים סביב מדרגות ההר, וככזה הוא מזכיר לא במעט את סרטיהם של שני קומיקאים דגולים - ז'אק טאטי (“זה הדוד שלי") ופייר אטקס (“יו יו") שפעלו בצרפת במרוצת שנות ה־50 וה־60. ההבדל הוא שהצרפתים ההם, אמני הניואנס הזעיר, באמת התכוונו לממד הקומי שבחיים, ואילו קידן מעדיף את הפן העגמומי שבהם.
משברים בע"מ. יח"צ
"משברים בע"מ"
ג'יימס קארוויל, סטנלי גרינברג, וכמובן ארתור פינקלשטיין - שמות של אנשי מקצוע אמריקאים השגורים גם על לשונם של ישראלים רבים. שהרי האדונים המכובדים הללו בחשו יותר מפעם אחת בקרביים של מערכות הבחירות בארץ. קארוויל, למשל, עשה דברים דומים גם בקמפיין בחירות בבוליביה, מה שמקפיץ אותנו מיד אל עלילת “משברים בע"מ", המספרת על מערכת בחירות מלוכלכת הנערכת במדינה דרום אמריקאית זו.
שני מועמדים עיקריים מתמודדים על כס השלטון בלה פאס. בפינה אחת של הזירה הפוליטית מחמם מנועים פוליטיקאי משופשף, שהשחיתות כבר דבקה בו מזמן. בפינה שממול מתחמם כוכב פוליטיקה טרי, פופוליסט שיודע לפזר הבטחות מפתות, אך אינו טורח לברר את מידת הכיסוי שלהן. בקיצור, אין פה סיפור של טוב מול רע, מה גם ששני המחנות הנצים ביניהם מצטיידים מבעוד מועד בגרינגוס - מנהלי קמפיין מייד אין אמריקה.
גיבורת הסיפור, נניח, היא סנדרה בולוק הציניקנית. נכון הוא שבסצינות הפותחות את “משברים בע"מ" נראה כי בולוק דווקא מאסה בטריקים המזוהמים שמאפיינים את העיסוק שלו הקדישה את חייה. לכן היא הכריזה על פרישה מהמקצוע, ועברה לחיות בצריף ביער. הפסטורליה הזו אינה נמשכת יותר מדי זמן, משום ששליחים מטעם הבוליביאני המושחת משחרים לפתחה, ומצליחים לפתות אותה להיפרד מחיי הפנסיה.
וכל זאת למה? משום שהבוליביאני שממול כבר שכר את שירותיו של בילי בוב תורנטון. ועם תורנטון יש לבולוק בעיה. לא זו בלבד שפעם, לפני שנות דור, היה ביניהם איזשהו סטוץ, הרי שבארבע מערכות הבחירות שבהן היא עבדה עבור מועמד מסוים, ותורנטון עשה זאת עבור מועמד שמנגד, הוא הביס אותה בקביעות. והיא עדיין חייבת לעצמה הוכחה שיש לה את זה גם מולו.
ובכן, העלילה עוקרת ללה פאס ההררית ודלילת החמצן. מה שמביא על בולוק כמה וכמה אי נעימויות מהזן הבריאותי. אך היא, מתודלקת באש הנקמה ביריב הנצחי תורנטון, מתעקשת להתגבר על מכשלות הבריאות וממשיכה לתדרך את המושחת המקומי שלה, בעוד הנמסיס הוותיק משפר מדי יום את מצבו של הקשקשן הפופוליסט.
דיוויד גורדון גרין (“ג'ורג' וושינגטון", “מנגלהורן"), שביים סרט זה, מסתמך כאן על סרט דוקומנטרי משנת 2005, שעסק באותו הנושא, ובעצם ליווה את עבודתו של קארוויל, שאוזכר כבר קודם לכן, באותה בוליביה מרוחקת. גרין שבמשך 15 שנות פעילותו כבמאי צבר מוניטין מסוימים כקולנוען בעל גישה חברתית מהסוג “הצודק" ו"הנכון", אינו מצליח להתרומם פה מעל הרף הנמוך שמציב עבורו התסריט שהכין פיטר סטראכן (שלא הצטיין גם בכמה הפקות קודמות דוגמת “החפרפרת" או הגרסה האנגלית ל"החוב" הישראלי).
דומה שסטראכן, ובעקבותיו גם גרין, עברו בקפידה על קטלוג הקלישאות הפוליטיות והחליטו להקימן לחיים מחודשים. את כולן. לבד מכך חוזרות על עצמן גם כל אותן ג'סטות מוכרות היטב העוסקות במניפולציות המגושמות שאמריקאים לסוגיהם השונים - כלכלנים, סוכני CIA ואנשי הייטק - עורכים במדינות העולם השלישי. העלילה, ובעקבותיה גם הסצינות שגרין מתזמר על הבד, אינן מציעות שום הפתעה או איזשהו מבט שונה ומעורר סקרנות כלפי הנושא החבוט ממילא, שהסרט בוחר לעסוק בו.
צרה אחרת ש"משברים בע"מ" לוקה בה הנה הנראטיב הדקלרטיבי שנבחר עבורו. נאומים ישירים אל המצלמה, ראיונות טלוויזיוניים או סתם ציטוטים מהפילוסופיה הסינית, הספרות הגרמנית ותורתו של גבלס ששני המומחים - תורנטון ובולוק - פולטים זה כלפי זו. גרין שכח שאמנות הדיאלוג הפילמאי איננה סוג של תחרות בעל פה בהשמעתם של טקסטים בהטעמות נכונות. וזה עוד לא כלום, אילו בולוק הייתה באמת מסוגלת לשאת על כתפיה את הפטפטת הזאת. והיא לא, משום שבולוק שוב מוכיחה עד כמה היא רחוקה מלהיות שחקנית של ממש.
תורנטון, לעומתה, אפילו אינו מנסה להיכנס אל תוך שדה מוקשים זה, ולאורך הסרט כולו ניכר שכל רצונו הוא לגלם דמות של רשע דפיניטיבי שתאפיל אפילו על מה שג'יי.קיי סימונס עשה אשתקד ב"וויפלאש" ובעבור זה תוגמל אז באוסקר לשחקן המשנה המצטיין. גם תורנטון רוצה אחד כזה.