לפני שנתיים דלף לרשת האינטרנט התסריט שקוונטין טרנטינו כתב ל"שמונת השנואים", ובתגובה נמהרת לכך הכריז הקולנוען הכעוס שהוא מוותר לגמרי על הפקת סרט זה. זמן מה לאחר מכן נסוג טרנטינו מכוונתו, אך לנוכח התוצאות שניתן לראותן כעת על הבד, דומה שהוא היה מיטיב עם עצמו אילו היה נצמד להחלטת הוויתור המקורית, בלי לסגת ממנה.
כמו סרטו הראשון, “כלבי אשמורת" (1992), גם “שמונת השנואים" הוא יותר מחזה מאשר סרט, ובהחלט ניתן לבצע את מרבית חלקיו (לא כולל הנסיעות בשלג) על במת התיאטרון. העלילה הפשטנית עד כדי מבוכה ממוקמת בזמן כלשהו לאחר סיום מלחמת האזרחים האמריקאית, והיא עוקבת אחר כרכרת דואר מהסוג המוכר ממערבונים קלאסיים, שנעה במרחביה המושלגים של מדינת ויומינג, ובתוכה שני נוסעים – צייד ראשים (קורט ראסל) ופושעת שעל ראשה הוכרז פרס בגובה עשרת אלפים דולר (ג’ניפר ג’ייסון לי), וכעת היא מובלת אל העיירה רד רוק, על מנת להפקיד את צווארה בידיו המיומנות של התליין המקומי.
תוך כדי דהרת הסוסים במרחבים השוממים, נאספים אל תוך המרכבה עוד כמה טרמפיסטים. קודם עוצר אותה צייד גולגולות שחור עור (סמואל ל. ג’קסון), הסוחב עמו גוויות של שלושה מבוקשים שהספיק לקטול, אך טרם גבה עבורן את דמי הפרס. בהמשך מטפס פנימה גם חייל לשעבר מצבא הדרום (וולטון גוגינס), הטוען שהוא מונה לשמש כשריף של אותה העיירה שאליה דוהרת הכרכרה. בין היושבים בקרון הנוסעים מתפתחת שיחה מייגעת, שעיקרה הטחות אשמה הדדיות הנגזרות מהשיוך הגזעי והפוליטי השונה שלהם.
והנה בשעה טובה מגיעה החבורה לתחנת ביניים, על מנת לתפוס בה מחסה מפני סופת השלגים הקיצונית ההולכת ומתפתחת מסביב (ובאותה ההזדמנות אולי להפסיק את הפטפטת ביניהם). שם, בתוככי בקתת אירוח המציעה לנופשים נזיד משביע וקפה מהביל, ממתינים לנוסעי הכרכרה עוד כמה בני אדם, ובין כולם מתפתחות, למרבה הצער, עוד ועוד שיחות על דא ועל הא, ובעיקר עסוקים הכל בליבון הטחות אשמה הדדיות, הנובעות, איך לא, מהשיוך הגזעי והפוליטי השונה כל כך בין החוסים מתחת לגגו של פונדק הדרכים הזה. נתון סטטיסטי נוסף שמקבל משמעות מיוחדת לאור המידע שפורט פה זה עתה הוא העובדה ש"שמונת השנואים" הנו סרט שאורכו כמעט שלוש שעות. בקיצור, מדובר בזיבולי שכל ארכניים במיוחד.
הסיטואציה הכולאת יחד בני אדם ללא אפשרות יציאה אינה זרה לא לקולנוע, ובוודאי שלא לתיאטרון. טרנטינו השולט היטב בתולדות הסרט האמריקאי מלקט אלמנטים דרמטיים דומים שפותחו היטב בסרטים כמו “קי לארגו" של ג’ון יוסטון או “שעות גורליות" של ויליאם ויילר (שניהם בכיכובו של המפרי בוגרט). אך בעיקר מזכיר “שמונת השנואים" את עלילת הסרט “פחד סערה", שקורנל וילד ביים ב־1955.
בסרט הנשכח ההוא כולאים שלושה פושעים בני משפחה אחת המתגוררת בבית הררי מבודד, שמצוי בעיצומה של סופת שלגים. הפושע המרכזי בסרטו של וילד הוא אחיו של ראש המשפחה המאוימת, ותנאי דרמטי זה מהווה מעין פתיחה לדיאלוג מורכב בין הסרט של וילד לסרטו החדש של טרנטינו, ובשל איסורי הספוילר, לא כדאי להרחיב כאן בנקודה זו. מובן שאין זו הפעם הראשונה שטרנטינו בונה סרט שלו על בסיס סרט קודם. למעשה, הוא עושה זאת ללא הרף מאז שסחב מסטנלי קובריק את עלילת “ההרג" (1956), ששימשה אותו כתשתית ל"כלבי אשמורת".
אין זה מפתיע למצוא בחלק החותם את “שמונת השנואים" (ורק בו) את אותן סצנות של שפיכות דמים קיצונית. מה שבכל זאת אינו כה שגרתי הוא הקצב הזחלני שבו מתנהלים העניינים על הבד. לרגעים נדמה שטרנטינו כל כך התלהב מיכולותיו בתחום המחזאות דווקא, עד שהוא שכח את הציווי לאקשן שכל כך אפיין את סרטיו עד כה.
בארץ מוקרן “שמונת השנואים" בשיטה הדיגיטלית המקובלת בעולם בשנים האחרונות. זאת אף שהסרט עצמו צולם במצלמת פילם רחב של 70 מ"מ, שהיא שיטה שבה הופקו לפני עשרות שנים סרטי ראווה ענקיים. מובן שלשיטה יקרה זו שמורים יתרונות חזותיים רבים, אך טרנטינו, אף על פי שכפה דעתו על מפיקי הסרט וניפח בכך את התקציב, אינו מנצל אותם, ומעדיף לכלוא את עשר הדמויות של העלילה בתוך שני חללים סגורים.
הסכמטיות והשבלוניות של התסריט אינן משאירות הרבה מקום לעיצוב דמויות בעלות ניואנסים משלהן, ומהבחינה הזאת החריג היחיד הוא סמואל ל. ג’קסון, שדמותו מתבלטת יחסית, מה גם שאופני הביצוע של ג’קסון עולים בהרבה על כל יתר שחקני החיזיון התיאטרלי הזה.
אחרי שיפוצים
מחרתיים ייפתח האירוע השנתי המוצלח “מבט נוסף", שנערך זו הפעם הרביעית בסינמטקים של תל אביב, חיפה, ירושלים, הרצליה וחולון. הפסטיבל הקטן הזה מביא מדי שנה תמרורי דרך בקולנוע האירופי, כשהם משוחזרים וכוללים סצנות ששופצו דיגיטלית. השנה נמצא מכנה משותף לעשרת הסרטים שמגיעים לסיבוב בסינמטקים – כולם בוחנים מאבקי כוחות ומשחקי תפקידים גבריים ונשיים.
בין הסרטים אפשר למצוא את “ז’אן דילמן", עבודתה החשובה של שנטל אקרמן הבלגית, שהתאבדה לפני מספר חודשים, וכן את “מטריות שרבורג", האופרה הקולנועית המלבבת של ז’אק דמי. לצד סרטים מאוסטריה, יוון, רומניה, צ’כוסלובקיה, ספרד ופורטוגל, מגיע גם עותק חדיש של “אגרופים בכיסים", סרט הביכורים של היוצר האיטלקי החשוב מרקו בלוקיו, שהופק לפני 50 שנה.
סרט זה, שמעולם לא הוקרן באופן מסחרי בארץ, היה אחד המכוננים של נס הקולנוע האיטלקי בדור שבא לאחר הענקים פליני, ויסקונטי ואנטוניוני, ועמו נמנו פאזוליני, פרארי וברטולוצ’י. סיפור הסרט עוקב אחר משפחה מפורקת – אם וארבעת ילדיה – שכל אחד מרכיביה חולה בגופו או בנפשו. עיוורון, שיגעון, אפילפסיה, גילוי עריות, שקיעה ומוות הם האלמנטים שבאמצעותם משרטט בלוקיו, אז בן 26 בלבד, את דיוקן ריקבונה של החברה האיטלקית, 20 שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה.
לצד הסרטים מאירופה יוקרן גם “שלושה ימים וילד" שביים אורי זוהר ב־1967, על פי סיפור מאת א.ב. יהושע. לפני מספר חודשים שוחזר דיגיטלית הנגטיב של הסרט, וצילומיו של דוד גורפינקל נראים כעת מצוין. למי ששכח: עודד קוטלר הוכתר בפרס השחקן המצטיין בפסטיבל קאן עבור עבודתו בסרט זה.