סוגיית תפקידן של נשים בתחום הקבורה, שלרוב אינה עולה לכותרות, עומדת גם במרכזו של הסרט העלילתי הקצר "הבת של הקברן", בבימוי שירה גבאי (25), שיוקרן היום בסינמטק ירושלים בשעה 17:00, במסגרת הקרנת ששת סרטי הגמר של בוגרי ובוגרות מחזור כ"א של בית הספר לקולנוע מעלה. הסרט עוסק בבת הזקונים במשפחתו של קברן, הדורשת לקיים את צוואתו ולהמשיך את עבודתו בתחום. יתר האחים אינם מעוניינים בכך.
הבמאית גבאי מספרת כי הסרט הזה הוא בבחינת סגירת מעגל אל מול הזיכרון המועט שיש לה מאביה, שנפטר כשהייתה בת 6. "העניין של מוות ודיבורים שבדרך כלל חוסכים מילדים קטנים פשוט היו קיימים בחיים שלי", מספרת גבאי. "עניין אותי מה קורה אחרי, מי מחליט מתי מתים, מה יקרה כשגם אני אמות ועוד. אני מגיעה ממשפחה דתית מזרחית, שבה לא מדברים על מוות. זה פשוט לא בדיבור, ואני רציתי תמיד לדבר ולשאול, ולא היה את מי. במשך השנים הייתי בהלוויות ונתקלתי ביחס לנשים שעורר בי כעס. ככל שהתבגרתי, הבנתי שיש מוסדות שהציבור נתקל בהם מכורח המציאות והם לא ידידותיים לנשים. היה לי קשה עם זה. להגיד בהלוויה שהנפטר היה איש קדוש, ולכן מבקשים להקפיד על הפרדה בין גברים לנשים? אתם באמת חושבים שזה הזמן עכשיו, כשכולם בוכים מסביב? יש גם עניין שנשים לא מספידות או אומרות קדיש. יש כאן אנשים בשעת צער, וזה חוטא למטרה. אני כאישה דתייה מרגישה שהפטריארכליות כובלת אותי בנושאים שאין עניין דתי בהם - הרי אין שום איסור שאישה תהיה קברנית או תאמר קדיש או תספיד. מאחורי הסרט עומד סיפור החיים שלי שמעורבב בהתמודדות עם מוות בגיל צעיר והרצון להשמיע קול שלא נשמע עדיין".
לצורך התחקיר על הסרט פנתה גבאי לספרים, קיצור שולחן ערוך, ספרי הלכות אבלות, והמסקנות לא איחרו להגיע. "הבנתי שיש המון מנהגים שונים בתחום הקבורה", היא מספרת. "אצל אשכנזים הכל יותר פתוח בהקשר הנשי. אצל ספרדים זה מתחלק בין הלוויות שבהן הנשים בכלל לא מגיעות לבית הקברות ובין הלוויות שבהן הנשים עומדות בחלק של ההספדים בלבד ולא הולכות אחרי הנפטר או הלוויות שבהן הנשים הולכות עד הקבר. נפגשתי עם קברן בהר המנוחות ועמדנו בהלוויה שבה שאלתי שאלות והוא הסביר לי. העברתי גם הרבה שעות מול דף הבית של חברה קדישא. ניסיתי לחפש חומר על אם נשים יכולות לקבור, אבל לא ממש מצאתי דעות בעד ונגד בעניין. אישה קברנית זו נקודת קיצון. אישה היום יכולה להיות יותר דברים מבעבר, אבל עד העניין של המוות. נשים הן מורות, מנהלות, רבניות, חוקרות מוח, אבל העניין הזה של נשים ומוות הוא טאבו. בהסכם מול בית הקברות שצילמנו בו בסוף היה ברור שברגע שמישהו נפטר, הם מתקשרים ואנחנו חייבים לפנות את השטח. אלו היו ימים לחוצים, כי כל הזמן חששנו שזה יקרה. הקברן שנפגשתי איתו שאל על מה הסרט, וכשסיפרתי - הוא חייך. זאת תגובה שלא הייתי רגילה אליה, ואז הוא אמר: 'אה, היא ספרדייה? טוב, זה מדע בדיוני מה שאת כותבת'. חשוב לי להבהיר שזה לא שאני קוראת עכשיו לכל הנשים להיות קברניות. אני רק רוצה שאנשים יעצרו רגע וישאלו: למה בעידן שבו נשים הוכיחו את עצמן פיזית ונפשית, אנחנו עדיין נרתעים מזה? דווקא מתוך ההלכה, ומתוך כך שאומרים שנשים הן חשובות ביהדות ומביאות חיים ויש להן בינה יתרה - הן יכולות לעשות את זה יותר טוב".