הורסט פון וכטר, בנו של הקצין הנאצי אוטו פון וכטר, מושל קרקוב וגליציה בתקופת הנאצים, מתגורר כיום בטירה מתפוררת באוסטריה. איש עדין מראה ורך דיבור בן 75, שמעריץ יהודים ומכיר לחלוטין בפשעי הנאצים - אבל לא בפשעי אביו. “אבי היה איש הגון ביסודו", הוא אומר בנועם לאיש שיחו, פיליפ סאנדס, סופר ומומחה בריטי למשפט בינלאומי ולזכויות אדם (ובן למשפחת ניצולי שואה), “הוא פשוט עשה כמיטב יכולתו במסגרת המגבלות".
דממה. אי נוחות. סאנדס, באיפוק בריטי, מראה לפון וכטר מסמכים רשמיים המעידים על כך שאביו היה פושע נאצי, אחראי להשמדת יהודי גליציה, אבל ברור בעליל שהוא פיתח לעצמו מנגנון הדחקה רב שנים, המפריד בין המנגנון הנאצי לבין אביו. “אני יודע שהמנגנון כולו היה נפשע, ואבי היה חלק ממנו, אבל אבי כשלעצמו לא היה פושע".
בצד השני של הפריים נמצא ניקלאס פרנק, בנו של ד"ר הנס מיכאל פרנק, מי שהיה מושל פולין הכבושה (גנרלגוברנמן) ועורך דינו של היטלר מ–1939, מפקדו של פון וכטר. פרנק הבן, עיתונאי גרמני, לשעבר עורך המגזין “שטרן", מתעב את זכר אביו ומוקיע אותו בפומבי כפושע. “אני נגד עונש מוות, אבל במקרה של אבי זה היה מוצדק", הוא אומר, ונושא עמו צילום של אביו המת לאחר שהוצא להורג.
שניהם ילידי 1939, מכירים זה את זה מילדות (ההורים הכירו מהעבודה, מה שנקרא), בנים למי שהיו אחראים בפועל להשמדת יהדות פולין, המתמודדים בצורות שונות עם פשעי אבותיהם כבר 70 שנה, גיבורי הסרט הדוקומנטרי המטלטל “מורשת נאצית: מה שעשו אבותינו", שיוקרן ביום השואה הבינלאומי בסינמטקים, בשיתוף עם “יד ושם".
הגיבור השלישי הוא סאנדס עצמו, שלא התכוון כלל לעמוד לפני המצלמה. “זה לא היה התכנון, אבל בשלב מסוים היה ברור לי שהסיפור הוא על הדינמיקה בין שלושתם", מספר במאי הסרט דיוויד אוונס, בימים כתיקונם במאי הסדרה “אחוזת דאונטון". “הסרט נולד כחלק מתחקיר לספר על פשעים נגד האנושות, אבל בסופו של דבר הוא עוסק ביחסים בין בני אדם - בין בנים לאבות, ובין פיליפ, ניקלאס והורסט".
האלבום המשפחתי
הכל מתחיל בלבוב, כיום אוקראינה (שהייתה פעם בפולין, ופעם נקראה למברג, גרמניה - העיר עברה יותר ידיים ממכונית משומשת יד עשירית), ובאהבתו של סאנדס למשפט הבינלאומי. “שני האנשים שטבעו את המושגים ‘רצח עם' ו'פשעים נגד האנושות' היו יהודים, שניהם למדו משפטים באוניברסיטה של לבוב", מספר סאנדס. “לאחד קראו רפאל למקין, לימים אמריקאי, ולשני קראו הרש לאוטרפכט, לימים בריטי. שניהם שימשו תובעים במשפטי נירנברג, והמשפחות של שניהם הושמדו בפולין, בפיקודו של הנס פרנק, שהיה גם הוא עורך דין. זה נראה לי חומר מרתק לספר על שורשי המשפט הבינלאומי הפלילי. על סרט לא חשבתי בכלל".
בשנת 2010, כשסאנדס, המופיע תדיר בבית המשפט בהאג ומשמש מרצה בכיר למשפט בינלאומי ביוניברסיטי קולג' בלונדון, הוזמן להרצות באוניברסיטה של לבוב, הגיעה ההזדמנות להתחיל בתחקיר. על הדרך החליט להתחקות גם על שורשי משפחת סבו, שגרה בלבוב והושמדה כולה.
“סבי נולד בעיירה ז'ולקייב ב–1904, עבר לווינה ב–1914, וברח משם לצרפת ב–1939. אחרי המלחמה הוא התיישב באנגליה. אמי, רות, הוחבאה כילדה על ידי מיסיונרית צרפתייה. 80 מבני משפחתו נרצחו בשואה, אבל איש לא דיבר על זה אצלנו - לא סבי ולא אמי. לא ידעתי על זה כלום, עד שלא התחלתי בתחקיר".
במהלך התחקיר לספר יצר סאנדס קשר עם בנו של הנס פרנק, ניקלאס, הראשון מבני הנאצים שהתקומם בגלוי נגד פשעי אביו, בספרו “האב", רב מכר שעורר סערה כשיצא לאור בשנת 1987. “שוחחנו הרבה על יחסי אבות ובנים, ואז פרנק הציע להכיר לי את הורסט פון וכטר, עוד בן של. יש לו 'גישה קצת שונה לנושא', הוא אמר לי".
הגישה "הקצת שונה" של פון וכטר, המתגורר בטירה בצפון אוסטריה, התבררה כחיים שלמים שהוקדשו לטיהור שמו של האב ולשימור זכרו. “הוא היה מאוד ידידותי, ופתח בפני את כל הבית והמסמכים המשפחתיים", מתאר סאנדס. “באחד החדרים הוא שמר את הספרייה של אביו, שלפתי ספר מקרי. ‘לאס–אס גרופנפירר ד"ר אוטו פון וכטר, ברכות ליום הולדתך'. החתימה - ‘ה. הימלר, 8 ביולי 1944'". מעורר צמרמורת, אבל סאנדס המזועזע עדיין שומר על מראית עין ניטרלית.
האלבום המשפחתי של הורסט, שצולם בסרט, מלא בצילומים של קולגות של האב - גבלס והיטלר, פון וכטר עם הנס פרנק ועם דיוויזיית האס–אס האוקראינית שבראשה עמד. “הצילומים הללו היו עדות חיה לפשעים נגד האנושות, אבל מבחינתו של הורסט הם היו צילומים באלבום המשפחתי", מספר סאנדס. “בניגוד לניקלאס, שלא נרתע ולא הדחיק את פשעי אביו, הורסט עשה כל מאמץ שלא להתמודד עם הנושא - קצת בדומה לאוסטריה עצמה, שמעולם לא הכירה עד תום באחריותה לפשעים בתקופת המלחמה".
מנסיכים לאביונים
סאנדס המזועזע חזר ללונדון ותכנן את המשך התחקיר לספרו, אבל ארוחת ערב משפחתית עם ידידו, הבמאי דיוויד אוונס, חברו עוד מימי הלימודים בקיימברידג', טרפה את הקלפים: לאחר ששמע על חוויותיו המוזרות עם פון וכטר ופרנק, אמר אוונס שזה יכול להיות חומר מעולה לסרט דוקומנטרי, “ומשם כבר לא הייתה דרך חזרה", מספרים השניים בחיוך. “כעבור חודש כבר היינו עם מצלמה, בטירה של הורסט באוסטריה".
את מסעות הצילום הראשונים עשו השניים על חשבונם. “למזלי, אני עורך דין והיו לי האמצעים לעשות את זה", אומר סאנדס. הסרט נעשה בהפסקות ארוכות. “אני ביימתי קומדיה בצפון אנגליה, פיליפ היה מעורב בכל מיני משפטים בינלאומיים, אבל דווקא משום כך היה לנו זמן לחשוב עליו", מספר אוונס, במקור במאי סרטי תעודה ב–BBC הבריטי. “בהדרגה הבנתי שהסיפור הוא לא על היסטוריה ושואה אלא בעיקר על יחסים בין שלושת האנשים האלה".
הארבעה החלו לנדוד בלהקה מוזרה ברחבי אירופה ולתעד את תגובות הבנים: בטירה המתפוררת שבה מתגורר הורסט פון וכטר בצפון אוסטריה; בבית הקיץ המשפחתי של הפון וכטרים בבוואריה (כיום חורבה שהורסט מבכה את הריסותיה); בארמון ואוול בקרקוב, משכנו המפואר של שליט פולין, פרנק, עד 1945 (“הייתי נסיך פולין", מספר פרנק הבן באירוניה, בעומדו מול ציור גנוב של לאונרדו דה וינצ'י, שהעתק שלו תלוי בארמון עד היום); ובאולם הפרלמנט של גליציה - בניין רב הוד מימי הממלכה האוסטרו–הונגרית, שם הכריז הנס פרנק באוגוסט 1942 על חיסולם של יהודי גליציה לקול מחיאות כפיים של הקהל, כולל, על פי התיעוד, גם אוטו פון וכטר, מושל גליציה.
הארבעה הגיעו גם לאולם בית המשפט בנירנברג, ולתא שבו ישב פרנק האב. הבנים מגיבים באופן מרתק, כל אחד בדרכו: האחד נגעל ממעשי אביו, השני מכחיש ומתפתל. “אני הייתי מאחורי המצלמה, השתדלתי לא להיות מעורב", מודה אוונס, “אבל ראיתי איך פיליפ נוטש בהדרגה את עמדת המראיין והופך לחלק מהסיפור".
בשלב מסוים הרגישו סאנדס ואוונס שהם זקוקים לזווית נוספת לסרט. “שאלנו אותם אם יסכימו לעימות פומבי מול קהל, להבהיר את הבדלי ההשקפה ביניהם. למרבה הפלא הם הסכימו".
באולם פרסל ב"רויאל פסטיבל הול" בלונדון התכנסו 500 איש (רבים נותרו בחוץ) לשמוע את ניקלאס פרנק, שקרא לאביו “פחדן ומוג לב, שידע כל מה שנעשה ליהודים, ובכל זאת המשיך", ואת הורסט פון וכטר, עם משפטים כמו, “אינני מקבל בשום צורה את המערכת שאותה שירת אבי, אבל אני חייב למצוא את הטוב באבי, אינני יכול להתכחש אליו".
אילו היה דיון כזה נערך בישראל, אני אומרת לסאנדס ולאוונס, יש להניח שפון וכטר היה יוצא ממנו בשן ועין. אבל מדובר בבריטים, והקהל באולם מסתפק בשאלות מנומסות. “למרבה הפלא, רבים בקהל חשו סימפתיה להורסט", מספר אוונס, “כנראה שלאנשים באופן מוזר יותר קל להתחבר לסנטימנט של בן שמנסה לגונן על אביו הנאצי, מאשר לבן שמתכחש לאביו ומגנה אותו".
“הורסט לא שמר אמונים כל כך לאביו, שאותו הכיר בעצם מעט מאוד, אלא לאמו, שאליה היה קשור. היא הייתה תומכת נלהבת של האב והנאצים עד יום מותה", מציע סאנדס הסבר.
אני מספקת אבחון חובבני: ניקלאס פרנק בילדותו לא זכה לטיפת יחס חם מאביו (האב, סיפר בסרט, חשד שהוא אינו בנו אלא בן של אחד ממאהבי אמו), בעוד פון וכטר חווה את אביו כאב טוב. אולי זה מה שהקל על ניקלאס פרנק לראות את אביו כפי שהיה באמת?
“זה הגיוני", משיב סאנדס, “אבל כך או כך, מדובר בסופו של דבר בזיכרון עמום, כי שניהם בקושי הכירו את אבותיהם. הם היו בני 6 כשחרב עליהם עולמם".
פון וכטר הוכרז כפושע מלחמה, נמלט לרומא והסתתר שם (בסיוע הבישופ האוסטרי האנטישמי אלואיס הודל), ונפטר באיטליה ב–1949 ממחלת כליות. פרנק נמלט מפולין באוגוסט 1944, עם התקרבות הצבא האדום, ונתפס במאי 1945 ליד ברכטסגאדן, מעונו ההררי של היטלר. הוא הובא למשפט בנירנברג, ולהגנתו טען כי השמדת היהודים הייתה פרויקט אישי של היינריך הימלר, וכי הוא לא ידע עליה עד שנת 1944.
אלא שהתברר כי במהלך שנותיו כמושל כללי בפולין ניהל פרנק יומן, שבו תיאר בעצמו את פשעיו נגד האנושות - שהיה הראיה המרכזית נגדו. פרנק הודה במקצת העבירות שבהן הואשם, ואמר כי עונש המוות יהיה כפרה על חלק קטן מחטאיו. “אלף שנים תעבורנה, ואשמת גרמניה לא תימחה", הצהיר. הוא נמצא אשם בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות ונידון למוות בתלייה. ב–16 באוקטובר 1946 בוצע גזר הדין. ניקלאס, כאמור, נושא עמו את תמונתו של האב המת, ולא מטעמים סנטימנטליים.
הילדים נותרו עם אמותיהם, ובניגוד למשפחות נאציות מסוימות שזכו לתמיכה מנאצים לשעבר, פרנק ופון וכטר גדלו בדלות רבה, לדברי סאנדס. "כל חייהם היו בצל הטראומה ההיא", הוא אומר. "הם איבדו הכל, מנסיכים לאביונים מודרים. ניקלאס סיפר לי שבבית הספר הציקו לו על כך שאביו נתלה".
גם בגרותם של פרנק ופון ריכטר הושפעה מטראומת הילדות באופנים שונים: פרנק פנה לעיתונות חוקרת, פון וכטר לא הצליח לסיים לימודי משפטים, נדד בין עבודות, ולימים הפך לעוזרו של האמן האוסטרי־יהודי הונדרטוואסר שנחשב לגדול ציירי אוסטריה במאה ה–20. "העובדה שהונדרטוואסר היה יהודי הייתה חשובה לו מאוד", מספר סאנדס. "הוא לא הפסיק לדבר על זה. הוא מעריץ של התרבות היהודית העתיקה ושל הכתב העברי".
ההלם הגדול
בית הכנסת השרוף של העיירה ז'ולקייב, משם באה משפחתו של סאנדס, הוא מבנה מפתיע - היכל ענק מהמאה ה–17, שנשרף בידי הנאצים ב–1941, עומד נטוש וחרב. “זה המקום שהכי הימם אותי", מודה אוונס, שנולד למשפחה בריטית נוצרית והתגייר בעקבות נישואיו ליהודייה (אשתו כיום מנהלת את המוזיאון היהודי בלונדון). “לא הייתי מוכן למראה הזה. אני הולך מדי שבת לבית הכנסת הרפורמי בלונדון, והמראה הזה כל כך העציב אותי".
בשדה בוצי סמוך נרצחו יהודי העיירה ונקברו בקבר אחים. הרבה זבובים, יתושים, ו–3,500 גופות מתחת לאדמה. “את זה עשו אבותינו", אומר ניקלאס פרנק הנסער להורסט פון וכטר, שעדיין מסרב להפנים את פשעי אביו.
בלבוב מגיעה החבורה לטקס קבורת עצמותיהם של חללים אוקראינים אלמונים שנלחמו בצבא האדום בקיץ 1944. תזמורת, להקה עממית וגאווה לאומית - האוקראינים, כידוע, עדיין לא סיימו את ענייניהם עם רוסיה. כאן הורסט פון וכטר זוקף קומה. “האוקראינים עדיין רואים באבי גיבור שעזר להם לשמור על עצמאותם הלאומית", הוא מספר בגאווה לא מוסתרת. ואכן, מי שצירף את האוקראינים (שנודעו באכזריותם) לאס–אס היה אוטו פון ריכטר.
בשלב זה ניקלאס פרנק אינו יכול להסתיר את הסתייגותו מידידו הורסט. “אני חושב שהוא פשוט נאצי", הוא אומר בתיעוב למצלמה, וסותם את הגולל על יחסיהם.
“הנסיעה הזו שינתה את משולש היחסים בינינו", מספר סאנדס. “ככל שהעמקנו, היה לי קשה יותר להישאר בעמדת המראיין והמנחה. במקומות האלה, למול מעשי הרצח של האבות פרנק ופון וכטר, לא יכולתי יותר לעמוד מנגד".
הסרט, שהופק בתקציב של 500 אלף ליש"ט, הפתיע אפילו את יוצריו. “במקור זה היה חלק קטן מספר שכתבתי, מסע אישי שלי, לא ידעתי איך הוא יסתיים", מספר סאנדס. הסרט הוצג בפסטיבל טרייבקה, זכה במקום הראשון לסרט הדוקומנטרי ב־BRITISH FILM AWARDS, ונמצא ברשימת הפיינליסטים של פרסי האמי. בישראל זכה בפרס יו"ר "יד ושם" בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים 2015.
בסרט משובצים גם קטעי סרטים בצבע מגטו קרקוב, מדהימים בחיותם, שצולמו על ידי פרנק האב ולא הוקרנו מעולם. הסרטים, מסתבר, הוחרמו על ידי חוקרו של פרנק במשפט נירנברג, יהודי אמריקאי, ששמר אותם אצלו עד מותו. “אחרי שנפטר, הבת שלו יצרה קשר עם ניקלאס, וסיפרה לו שהסרטים האלה ברשותה", מספר אוונס, “ובאופן די אצילי היא החזירה לו אותם".
באחד הקטעים המצלמה לוכדת ילדה קטנה בשמלה אדומה - ממש כמו הילדה ששיבץ סטיבן ספילברג ב"רשימת שינדלר". “זה מדהים, מפני שספילברג לא יכול היה אז לדעת על הסרט הזה", אומר אוונס.
המעגלים בסיפור לא חדלים להיסגר: בעקבות התחקיר שערך סאנדס, הגישה המשפחה בקשה לפני שנתיים להענקת תואר חסידת אומות העולם לאלסי טילניי, המיסיונרית הצרפתייה שהסתירה את אמו. “היא כבר לא בחיים", מספר סאנדס, “אבל משפחתה הייתה בטקס, היה מאוד מרגש".
שש שנות התחקיר של סאנדס, על מקורות המשפט הבינלאומי הפלילי ועל התובעים במשפטי נירנברג, הפכו לספר מרתק בשם “רחוב מזרח–מערב", שייצא בקרוב בהוצאת קנופף היוקרתית. גם כאן נסגר מעגל באופן מוזר, שרק המציאות יכולה לייצר: “שם הספר לקוח ממאמר של ג'וזף רות', ‘היהודי הנודד', שמתאר איך בכל עיירה יהודית כזו, כמו ז'ולקייב, היו בתי עץ קטנים, אחריהם בתי אבן, ושני רחובות ראשיים - צפון–דרום, מזרח–מערב", מספר סאנדס. “במהלך התחקיר התברר לי שמשפחתו של התובע בנירנברג, לאוטרפכט, האיש שהמציא את המושג 'פשעים נגד האנושות', גרה בצד המזרחי של הרחוב בז'ולקייב, ומשפחות סבי, בוכהולץ ופלשנר, גרו בצד המערבי של אותו רחוב. ואם את באמת רוצה סגירת מעגל - אחרי מאה שנה, בנו של הרש לאוטרפכט, אליהוא לאוטרפכט, היה המרצה שלי למשפט בינלאומי בקיימברידג', האיש ששימש לי מנטור. בגללו הלכתי לתחום הזה".