"עיר מקלט": דרמה בסיסית שיכולה הייתה להסתפק בלהיות סרט-טלוויזיה

מסלול לא קצר עשה סרט הביכורים של עמיקם קובנר עד שהגיע לפני כמה ימים אל בתי הקולנוע בארץ. בפסטיבל הסרטים של חיפה, שהתקיים בסתיו 2013, נערכה הפרמיירה של סרט ישראלי ושמו “הפסקת אש". מאז חלפו להן עוד שנתיים וחצי עד שהוא הצליח למרפק לעצמו אקרן, וזאת רק לאחר ששמו שונה ל"עיר מקלט".

מוזר שדווקא סרט זה, שכל שאיפתו היא להיצמד למיינסטרים הכי בסיסי, נדרש להמתנה כה ארוכה עד שקיבל השבוע את הלגיטימציה הפומבית שלו. מצד שני, עוד יותר מוזר ש"עיר מקלט" בכלל תעה אל בתי הקולנוע, שכן מקומו הטבעי הוא במדיום הטלוויזיוני, כדרמה מוגבלת אופקים בכל הקשור לווליום החזותי שלה, שנשזרו בה גם אלמנטים אקטואליים, מהסוג שלא יקומם איש.

העלילה חוזרת אל ימי מלחמת לבנון השנייה, כאשר טילי חיזבאללה הפתיעו את תושבי הצפון והבריחו חלקים נרחבים מאוכלוסיית הגליל אל מקומות בטוחים יותר באזור המרכז. כאלה הם מוטי וקרן (אושרי כהן ורותם זיסמן–כהן בהתאמה) מהגליל העליון, שתרים אחר שקט יחסי שישכיח מהם את צרות הרגע. שני בני הזוג נדחקו לסוג של מצוקה. הוא משמש כנהג המוביל תיירים, ומטבע הדברים השתררה אבטלה בסקטור התעסוקתי שלו. היא מצויה בשלבי הריון מתקדמים, ומתחים על רקע ביטחוני אינם מתקבלים יפה במצבה זה.

מסיבה זו או אחרת - למעשה קשה להניח עליה אצבע מדויקת, משום שהעלילה לא מפרטת כלום בנדון - מוזמנים מוטי וקרן להתארח בביתם של יעל ובועז (לנה אטינגר ונבו קמחי בהתאמה), המתגוררים בפרבר שאנן שבפאתי תל אביב. בועז מריץ חנות לממכר ציפורים, ואילו יעל עסוקה בעיקר בג'וגינג. על פי הסצינה הפותחת את הסרט, ניכר שהשניים מצויים במצב של מתח שלאחר איזו טראומה. החדר הריק בדירתם, שבו הם משכנים את האורחים מוטי וקרן, מרמז על כך בבירור.

כדרכה של כל דרמה אלמנטרית, גם “עיר מקלט" אינו מהסס להצביע על הניגודיות המוחלטת בין המארחים לאורחיהם. בועז הוא אשכנזי בעל עמדות שמאל רכות, לעומת מוטי המזרחי והימני בדעותיו. אצל הנשים זה מעט יותר מורכב, אך לא פחות בוטה. ההריון של קרן מהצפון עומד בסתירה גמורה לאותה טראומה שעליה נרמז בפסקה הקודמת. מסתבר כי זמן קצר לפני פרוץ העימות המלחמתי בלבנון, נאלצה המארחת יעל לעבור הפלה מכאיבה. לכן המעקב שלה אחר האורחת ההריונית קרן משלב אמפתיה מובנת עם צער עמוק.

וכך, בין קונפליקט צפוי אחד לסימבול מוכר אחר (כלובי ציפורים המפוזרים בדירה, קצר חשמלי שחוזר על עצמו ונועד לסמל את מצב הדברים האמיתי בין בועז ויעל, ועוד מיני טריקים משומשים שכאלה המאפיינים עבודות סמינר של סטודנטים שנה שנייה במגמת תסריטאות), מתגלגלת לה העלילה הלא ארוכה (הסרט מחזיק לא יותר מ–78 דקות מסך) והבלתי מזיקה הזאת.

מעט משונה הוא שעבודת ביכורים של קולנוען, שאמורה להצביע על עוצמה יצירתית המחפשת לעצמה נתיבים להתפרצות, מניבה מבע מתון כזה, שאמור לאפיין בעיקר יוצרים בגיל מתקדם, שכבר הספיקו להתפייס עם סביבתם.

בקווים כלליים אפשר להשוות את “עיר מקלט" ל"אורחים לרגע" (2011), שהיה הסרט הארוך הראשון שביימה מאיה קניג. בסרט ההוא, שגם סיפורו מתחולל במהלך מלחמת לבנון השנייה, מתגלגלים אב ובתו, המתחזים לתושבי הצפון המופגז, בין דירות אירוח שונות במרכז המדינה, ובתוך כך נחשפת מערכת היחסים הטעונה והמשעשעת בינם לבין העולם הסובב אותם. קניג, בניגוד גמור לקובנר, ניצלה את הסיטואציה הקולנועית שבראה על הבד כדי לעצבן ולעקוץ את המוסכמות החברתיות בישראל. קובנר מעדיף להנציח אותן.

דומה כי מה שמציל את “עיר מקלט" מכישלון הוא עבודת השחקנים. אושרי כהן מצטיין בעיצוב בעל המצוי במתח בלתי נסבל, משום שהוא מאכזב את סובביו בכל הקשור להיעדר פרנסה ולפסיביות שנכפתה עליו. רותם זיסמן־כהן משכנעת בתפקיד אשתו, שנאלצת לספוג חלק ניכר מהתבוסתנות של בעלה. גם לנה אטינגר, בדמות הנפגעת שמשתדלת להשיב מלחמה לסיטואציה הנפשית שמשתקת אותה, עושה היטב את החלק שלה בדרמה. נבו קמחי, שעליו נגזר לגלם את הדמות הכי מורכבת בסרט, סובל מתסריט שאינו מפתח כהלכה דמות זו ואינו מפקיד בידיו כלים מספיק אמינים על מנת לבסס עליהם משחק של ממש.
 

 

קשה יהיה למצוא מישהו (חוץ אולי משונאיה המובהקים של הכנסייה הקתולית) שיגיד משהו רע על הסרט “נובל". מצד שני, זו לא בדיוק המחמאה הכי גדולה, שכן גם התור של מחלקי השבחים לסרט זה איננו אמור להיות ארוך במיוחד. שהרי בבסיסו “נובל" הוא לא יותר מאשר סרט תעמולה נוצרי, המתמקד בכל הטוב שמצוי בטבע האדם. ככזה הוא נעדר כמעט דרמה, ומתרכז בעיקר בגדלות הנפש של גיבורת הסרט, כריסטינה נובל שמה, שעושה נפלאות עבור הילדים היתומים בווייטנאם ובמונגוליה.

איך בכלל ניתן להעלות על הדעת שאין דרמה בסרט? הרי העלילה מרבה להתעכב על חייה האישיים של נובל, שנולדה לתוך עוני ויתמות, שאיבדה את אמה בגיל ילדות, וסבלה מאב אלכוהוליסט, מחיי עושק בבית יתומים, מאונס קבוצתי אכזרי, ונוסף לכל גם מבעל אלים שנטש אותה ואת שלושת ילדיה?

ובכן, בכל האסונות המכאיבים האלה עושה הסרט שימוש דידקטי בלבד. שהרי הם מנתבים את הגיבורה למסלול אמוני שבבסיסו האיתן מוטמעים בעיקר דיאלוגים אינטימיים עם ישו המושיע. האסונות האישיים משמשים לגברת נובל מעין לקח לחיים, שעיקרו נעוץ בהבנה שהיא חייבת לתקן את עוולות העולם הזה, בטרם תצליח לשכך את מכאוביה האישיים. ואם זו לא תעמולה דתית, קשה לדעת מה כן.

ב–1989, כעשור וחצי לאחר שארצות הברית הובסה, והמולדת הווייטנאמית הושבה לידי התושבים המקומיים, מגיעה כריסטינה נובל לביקור בהו צ'י מין סיטי, המוכרת יותר בשמה הקודם סייגון. מטרת נחיתתה במקום אינה נהירה לה עצמה, לפחות לא על פי מה שנאמר בפירוש בסרט, אבל היא סומכת על האל הטוב שידריך אותה ויאיר את עיניה. וזה קורה בצ'יק צ'ק.

קודם צאתה לווייטנאם הותירה אחריה נובל, ילידת דבלין בירת אירלנד, שהייתה אז בת 45, שלושה צאצאים בוגרים שלא נזקקו יותר לחסותה. בואה לסייגון נועד, אם כך, על מנת להטעין מחדש את מצברי האנרגיה האישית והאמונית של האישה בעלת העבר המצולק כל כך. יום או יומיים לאחר ששכרה חדר בבית מלון מקומי (הכולל ג'וקים ענקיים שבאים באופן אוטומטי עם מלונות פרובינציאליים), צפתה הגברת מבעד לחלון חדרה בשתי ילדות מוזנחות המשחקות ברחוב, וכך נחתה עליה ההארה של חייה - היא תייסד קרן נאמנות שתטפל ביתומים ותשיב להם את התקווה לחיים!

אמרה ועשתה. קודם היא שיפצה היטב את שתי הילדות–האחיות; טבלה אותן באמבט, האכילה אותן והלבישה אותן בשמלות במקום הסמרטוטים שעטו על עצמן קודם לכן. מעבודת השיפוץ הזעירה הזאת התרחבו אופקיה, וחיש קל היא איתרה ברחבי הכרך בית יתומים ממשלתי, ששיווע ליד מארגנת. מהאחיות הקטנות למדה נובל את המונח הווייטנאמי “בואי דואי", שתרגומו לאנגלית הוא “ילדי הג'יפה", הכינוי לכל אותם יתומים דרי הרחוב.

בעזרת השלטונות המקומיים, הקומוניסטיים, סידרו לה, לאישה המערבית המתקשרת ישירות עם ישו, אשרת עבודה קצרת מועד. דווקא קוצר הזמן הזה הוא שתדלק את המנוע האנרגטי של נובל, ובתוך שלושה חודשים היא ייסדה את הקרן הקרויה כיום על שמה. הקרן הזו מתהדרת בטיפול ב–700 אלף “בואי דואי" נזקקים ברחבי מזרח אסיה, והכל תחת חסותו של הצלוב, שצלם דיוקנו המעונה משולב עוד ועוד במהלך הסרט.

שלוש שחקניות שונות נדרשו על מנת לגלם את נובל במלוא היקף חייה. הילדה גלוריה קרמר קרטיס משחקת את היתומה הקטנה שבתחילת שנות ה–50 נאלצת לצאת לרחוב ולפרנס את משפחתה הדלפונית על ידי קיבוץ נדבות, וזאת באמצעות חיקוי ילדותי לשיריה הפופולריים של דוריס דיי. שרה גרין נושאת בעול כבד יותר, כאשר היא מגלמת את נובל כאישה צעירה שזה עתה שוחררה מבית היתומים ונופלת מיד בציפורניהם הטורפניות של הגברים. השחקנית דירדרה או'קיין, בתפקיד נובל המבוגרת, היא שמוליכה בסופו של דבר את הסיפור. בעלה, סטיבן בראדלי, הוא שביים את הסרט.

בראדלי, קולנוען אירי, בנה את הסרט על פי מהלכי מחול הטנגו - שני צעדים קדימה של העלילה, ואז צעד אחד אחורנית באמצעות פלשבק. פעלתנותה המרובה של נובל בווייטנאם נקטעת מעת לעת על ידי סצינות קצרות המשחזרות את העבר הכאוב של הגיבורה, ובכך מעניקות פרשנות לפעילותה ההתנדבותית שכולה למען תהילת האל.