רוברט רדפורד בנסיגה. ב"כל אנשי הנשיא" הוא גילם את העיתונאי הנערץ בוב וודוורד, שתחקיר שלו הפיל נשיא אמריקאי, את ריצ'רד ניקסון. ב"אמת" הוא מגלם עיתונאי עוד יותר נערץ, דן ראת'ר, שהנשיא האמריקאי ג'ורג' וו. בוש הפיל אותו.
הפרשה הטעונה, ש"אמת" שואף לגלות את כל האמת על אודותיה, התחוללה בחודש ספטמבר 2004, שבועות ספורים לפני יום הבחירות לנשיאות ארצות הברית. תוכנית התחקירים רבת היוקרה "60 דקות", המשודרת ברשת CBS ומוגשת על ידי ראת'ר עטור התהילה, חשפה תכתובת פנימית בין קציני המשמר הלאומי של טקסס, שממנה עלה כי בצעירותו הנשיא בוש הבן הפעיל פרוטקציה משפחתית פסולה, וכך חמק מגיוס למלחמה בווייטנאם. וגרוע מכך: על פי המסמכים המדוברים, נדמה כי בוש אף ערק מחובותיו הצבאיים למשמר הלאומי, וייתכן כי הסתבך גם בצריכת סמים אסורים. אין ספק, פצצה פוליטית שאמורה הייתה לקבור סופית את הקריירה של בוש, ולהכתיר את ג'ון קארי, מועמד המפלגה הדמוקרטית, כנשיא ארצות הברית.
למחרת שידור התחקיר המהדהד החלו אתרי אינטרנט רבים לערער על אמינות הממצאים, וגרוע מכך: על אמינות המסמכים שעל פיהם הגיעו תחקירני "60 דקות" למסקנות הנחרצות שפורטו לעיל. עם התגלגלות הפרשה הועמדו ראת'ר והמפיקה המנוסה שלו, מרי מייפס שמה, בפני סדרה של שאלות מביכות שחשפה התנהלות כמעט חובבנית בכל הקשור להפללת הנשיא המכהן, ויש שהוסיפו אז כי מלכתחילה מדובר היה בתחקיר בעל הטיות פוליטיות מוקדמות לטובת ג'ון קארי. וזהו בבחינת פשע בכל הקשור להיבטים של עיתונות לוחמת.
"אמת" מתבסס על זיכרונותיה של מייפס (בגילומה של קייט בלאנשט) מאותה הפרשה, שבעקבותיה היא פוטרה מעבודתה ב־CBS, וגם הקריירה של ראת'ר ניזוקה אז באופן אנוש. מובן מאליו שעצם ההסתמכות הבלעדית על עדות הצד הנפגע, כלומר ספר הזיכרונות של מייפס, והפללה גורפת של המעסיק שפיטר אותה מסיבות עסקיות ואחרות, יש בה כדי להסיר מסיפור הסרט את הממד האובייקטיבי. זה לא תמיד נורא כל כך כמו שזה נראה במבט ראשון, אבל במקרה הנוכחי, כלומר באופנים שבהם התסריט של "אמת" מציג את פני הדברים, הכל מבולבל ולכן גם עלול למעוד לטריטוריה אסורה של שקרים מודעים ולא מודעים.
אפילו הגיבור הטוב של העלילה איננו מובן מאליו. לכאורה זוהי מייפס, אך דומה שהתסריט שוכח פעם ועוד פעם את עובדת היסוד הזו, ושם דווקא את ראת'ר במרכז העניינים. זהו סוג של איבוד מצפן הנובע מרצון בלתי מוסתר להדגיש את דמות הכוכב של ראת'ר, לעומת דמות המפיקה מייפס, שמטבע הדברים איננה מוכרת לציבור הרחב. במילים אחרות: אין פה דרמה סביב עוולה אישית שנגרמה למייפס, אלא מעקב אחר נפילתו של סופרסטאר תקשורתי. אם כך, מדוע לבזבז כל כך הרבה סצנות על פירוט החיים האישיים של מייפס האפרורית, כולל הרחבה מיותרת על אודות דמויות שאין להן שום קשר לסקנדל המקצועי שעליו רוצה "אמת" להרחיב את הדיבור.
***
קשה לחמוק מהשוואה בין "אמת" לבין "ספוטלייט", שרק לפני שבועות ספורים, בשלב השיא של טקס חלוקת האוסקרים, הוכתר כסרט המצטיין של השנה. "ספוטלייט", המתחולל בתוככי מערכת העיתון "בוסטון גלוב", מגולל פרשייה אמיתית שהתחוללה אף היא במרוצת כהונתו של הנשיא בוש, אם כי אין לה שום קשר ישיר אליו. "ספוטלייט" משתדל להציג את הפן ההרואי של העיסוק בעיתונות חוקרת, שמעזה להתעמת עם אינטרסים רבי־עוצמה וחובקי עולם. במקרה ההוא מדובר בראשי הכנסייה הקתולית שטשטשו במשך שנים עדויות על פדופיליה וניצול מיני של כמרים חסודים.
דמות העיתונאי החוקר חביבה בדרך כלל על הוליווד, שכן מדובר בגלגול מאוחר של לוחמי צדק שאופיינו פעם על ידי אקדוחנים אמיצים במערב הפרוע, ומאוחר יותר על ידי בלשים פרטיים המסכנים חייהם על מנת לחשוף עוולות וריקבון חברתי. מובן ששיאה של מגמה זו סומנה בסרט "כל אנשי הנשיא" ששחזר את תפקוד מערכת "וושינגטון פוסט", שהייתה הראשונה לחשוף את פרשת ווטרגייט ובכך למוטט את ממשלו של ריצ'רד ניקסון.
שום דבר מכל המורשת הזו אינו נמצא ב"אמת", שלעתים קרובות מדי מזכיר שיעור לדוגמה בפקולטה למשפטים, כאשר על הפרק מצוי דיון למדני בדיני ראיות. סצנות רבות מדי ב"אמת" לוקות בדקלרטיביות דידקטית, כלומר בהצגת פני הדברים באמצעות הצהרות חגיגיות הספוגות במסרים חינוכיים. אך מה שנכון היה בסרטי פרנק קאפרה ("מיסטר דידס הולך העירה", "מיסטר סמית הולך לוושינגטון") שהופקו בשנות ה־30 אינו הולם את האג'נדה הקולנועית של שנות האלפיים.
לבד מהליקויים הקשים במבנה התסריט וחוסר ההחלטיות בכל הקשור לדמות הגיבור, נכשל "אמת" גם בבימוי, כלומר באופן שבו הדברים מועברים לצופים. "אמת" מתאפיין בתמונה שטוחה, חסרת עומק או עיצוב מפתה, שמתאימה יותר לדרמת סוף שבוע בטלוויזיה מאשר לסרט המוקרן בבתי קולנוע. צרימה נוספת באה מכיוונם של צמד הכוכבים המגלמים את הדמויות הראשיות. רדפורד בתפקיד סתמי, הנובע בעיקר מהיעדר כלים לבנייתה של דמות מנומקת, שהתסריט שלל ממנו. בלאנשט נדחפת לגלם דמות היסטרית, שלחציה הפסיכולוגיים – היעדר דמות אב – סובלים מקווי מתאר מגוחכים ממש. שחקנים מנוסים כמו דניס קווייד או סטייסי קיץ' מתבזבזים פה על תפקידים שהתסריט אינו טורח לפתח אותם.
קל להפיל את האשמה הכוללת על הטירון ג'יימס וונדרבליט, שזהו סרט הביכורים שלו כבמאי. מצד שני, וונדרבליט צבר עד היום מוניטין רבים כתסריטאי ("זודיאק", "וושינגטון על הכוונת"), והרי הבעיה הבסיסית של "אמת" נעוצה קודם כל בתסריט. אז איך כל זה קרה? נראה שהמגבלות המשפטיות שבתוכן משתדל הסרט לתמרן – רשת CBS מתכחשת לנתונים העובדתיים המועלים על הבד – נטרלו לגמרי את הטיעונים המשמעותיים שבגללם הוא בכלל הופק.