רפאל פאדייה היה האוגוסט. כלומר הליצן האדום. כלומר הפסיבי, העצלן והטיפש. כלומר זה שחוטף את הבעיטות בתחת ואת עוגת הקצפת בפרצוף. ג'ורג' פוטיט היה הליצן הלבן, האלגנטי, התחמן והתזזיתי. יחד היו השניים "פוטיט ושוקולד", צמד מוקיונים קרקסי שקרע את הקופות בפריז בראשית המאה ה־20. עם השנים שחלפו הצמד הזה הלך ונשכח אפילו מספרי ההיסטוריה. "מסייה שוקולד", סרטו העלילתי הרביעי של הבמאי רושדי זם, בא להחזיר את השניים אל מרכז העניין הציבורי, ובמיוחד אמורים הדברים לגבי פאדייה שחור העור, שהיה חלוץ בכל הקשור להשחלתם של כהי העור המבוזים אל עולמם של חיוורי הפנים מבעד לדלת הראשית, ולא מהכניסה למשרתים.
פאדייה, שנולד בקובה ב־1868 למשפחת עבדים, ברח מייעודו הנחות ומצא מפלט בעבודות מזדמנות בקרקס נודד, עד אותו הרגע שבו התגלו כישרונותיו בתחום התנועה והמימיקה. פוטיט האנגלי, שנולד ארבע שנים קודם לפאדייה, הוכשר מגיל צעיר לשמש כלוליין ומוקיון. ב־1889 השניים חברו יחד ודי מהר הפכו לסנסציה בפריז צרכנית התענוגות של הבל אפוק, כלומר של העשור שחתם את המאה ה־19, ובו חגג ההיי סוסייטי של אותה העת במועדונים אופנתיים כמו "פולי ברז'ר" או "מולן רוז'". תיעוד מאותה העת מגלה שפאדייה - או ליתר דיוק הפרסונה שלו כליצן שוקולד - היה אז בבחינת האישיות שחורת העור הידועה ביותר בצרפת, ואף שימש כדוגמן פרסומות מבוקש.
לרושדי, שחקן ותיק ממוצא מוסלמי שהפך גם לבמאי, יש עניין ברור לקדם באמצעות "מסייה שוקולד" את הדיון בפוליטיקת הזהויות של האחר, הנידח והסביל. בדמותו של פאדייה/שוקולד הוא מצא מעין קרש קפיצה נוח להתדיינות הזו, שמהווה בזמן האחרון מוקד לוהט לחיכוכים בין־עדתיים ובין־דתיים בצרפת. פאדייה, כך עולה מסרטו של רושדי, היה שחור ששאף להלבין את עורו, וזאת רק כדי שמאוחר יותר יוכל לשוב ולצבוע את עורו הלבן בחזרה לגוון שחור. במילים אחרות: שוקולד רצה להפקיע לעצמו את זכות ההחלטה על גורלו, ולא להותיר את זה בידיהם של גזענים או קולוניאליסטים. הוכחה חותכת לדפוס חשיבה זה ניתנת ב"מסייה שוקולד" המתאר את האופן החלוצי – לראשונה בהיסטוריה של התיאטרון הצרפתי - שבו פאדייה מגלם על במה פריזאית את דמותו של אותלו הכושי, פרי עטו של שייקספיר לבנבן העור.
דווקא הרגעים השאפתניים הללו – הדיון במורשת קולוניאלית – הם המומנטים היותר חלשים ב"מסייה שוקולד". בוודאי לעומת הקטעים שבהם רושדי משחזר את הגגים שפוטיט ושוקולד הריצו בזירת הקרקס. למזלו של רושדי מצוי תיעוד יקר ערך להופעות המקוריות של שני המצחיקנים, משום שהאחים לומייר, אלה שהמציאו את המדיום הקולנועי ב־1895, צילמו סדרת סרטונים אילמים בכיכובם של צמד הליצנים, שמורשת הסלפסטיק שלהם נספגה אל תוך סרטיו המוקדמים של צ'רלי צ'פלין, שהופקו זמן מה מאוחר יותר. אחד הגגים שתועדו על ידי האחים לומייר היה קטע שבו פוטיט המחוכם מחטיף סטירות אינספור לשוקולד האידיוט. כמה עשרות שנים מאוחר יותר פיתח הצמד ההוליוודי הנודע לורל והארדי את הגג הזה לסרט סלפסטיק שלם שנותר מצחיק עד היום. גם ג'ון יוסטון בסרטו "מולן רוז'" וגם ג'ין קלי ב"אמריקאי בפריז" המהולל מוקירים את דמותו הנשכחת של שוקולד בקטעים המשחזרים את הפרסונה הקרקסית שלו.
באותו ההקשר כדאי לציין כי השחקן שמגלם את ג'ורג' פוטיט הוא ג'יימס תיירה, שאינו אלא הנכד של צ'פלין. הייחוס המשפחתי הזה בולט בדמיון החיצוני הרב שבין גדול אמני הקולנוע בכל הזמנים לבין נכדו, מה גם שבמהלך הסרט מפגין הנכד תיירה יכולות של שליטה בגוף שלא היו מביישות גם את סבא צ'פלין. אבל עם כל הכבוד למורשת הצ'פלינית, "מסייה שוקולד" קם ונופל על עומאר סי, המגלם את שוקולד. סי צבר לו אוהדים רבים בשל הופעותיו בסרטי הלהיט "מחוברים לחיים" ו"סמבה". הפעם הוא נדרש לגלם דמות מורכבת יותר, והוא עושה זאת היטב. אלא שלמרבה הצער, מגבלות התסריט הדידקטי מדי מונעות ממנו פיתוח משמעותי של דמות הליצן האדום הכלוא בגוף שחור.
טעם לפגם
"קפה נגלר", ישראל 2016
מש באותה העת שבה ברנשי ההיי סוסייטי של פריז התענגו על רקדניות הקאן־קאן הפרועות ב"מולן רוז'", נהרה הבורגנות הברלינאית אל "קפה נגלר" על מנת לשתות קפה עם קצפת, לנגוס בעוגת שמרים, לדון בענייניה הבוערים של האמנות ולפלרטט, אם לא למעלה מזה, עם גברות צעירות. בית הקפה האופנתי, שהיה בניהולם הנמרץ של בני הזוג רוזה ואיגנץ נגלר, פעל בין השנים 1907־1925, ושרידים אחרונים ממנו ניתן למצוא עד היום בבית משפחת קפלנסקי, שם מאופסנות מערכות שולחן עשויות חרסינה וכלי אכילה מכסף, המעוטרים כולם באות N מסולסלת, שהייתה סימן ההיכר של המקום.
הבמאית מור קפלנסקי שמעה רבות על נפלאות בית הקפה מפי סבתא נעמי, שמוכרת לוותיקי רשות השידור כאחת הדוקומנטריסטיות הראשונות שעיצבו את רוח ערוץ 1. סבתא מספרת, והנכדה אצה לרובע קרויצברג בברלין על מנת להנציח את זכר המקום. אלא מה? אין מקום כזה כיום, ואולי בכלל לא היה מקום כזה מעולם, והכל רק בובע מייסעס. בצר לה, מעצבת קפלנסקי הצעירה סרט מוקומנטרי שבו "נזכרים" המרואיינים הברלינאים במה שכנראה לא היה מעולם. עד כאן סיפור ההפקה של "קפה נגלר".
המהלך שעושה כיום הנכדה קפלנסקי, שכאילו מכינה שי מצולם ומפוברק לסבתא נעמי, דומה למהלך שעשה המשורר חיים גורי בשלהי שנות ה־50, כשהמציא דמות מסתורית בשם יוסף ג'י וטווה סביבה סיפורי מזימות ריגול, תענוגות, סלבס ועושר אינטרנציונלי. גורי זכה באותה העת לשיתוף פעולה פורה מטעם אנשי התקשורת בארץ, שהתנפלו על סיפורי המעשיות הללו, ניפחו אותן לכותרות ובנו בלון מופרך לתפארת.
אם מתייחסים ל"קפה נגלר" החביב כמו למעשיות יוסף ג'י, מתקבלת על הבד עבודה נחמדה ולא מזיקה. אלא שאל ההרפתקה של הנכדה, העושה פה צעדים ראשונים בתיעוד קולנועי, מצטרפת גם הסבתא המנוסה כל כך, שמזוהה עם כובד הראש של רשות השידור, ובכך, איכשהו, ניתן לאתר מעט טעם לפגם.