הוליד עכבר: גם "ההר" עוסק במתח בין הבעל לאשתו בחברה החרדית

עכבר שמגיח ממחילתו במערכה הראשונה, סופו שיצוץ מחדש גם במערכה האחרונה. נכון הוא שהדוגמה הידועה שנתן צ'כוב עסקה בכלל באקדחים ולא הייתה קשורה לעכברים, אבל כשהסצינה הפותחת את “ההר" מתארת מכרסם דוחה כזה שמפציע במטבחה של צביה (שני קליין), ולכן היא מבקשת מבעלה ראובן (אבשלום פולק) לרכוש עבורה רעל עכברים קטלני, ברור שעד סוף הסרט משהו עוד יקרה בעניין הזה. מה? זה כבר ספוילר ענקי מדי שחובה להימנע מחשיפתו. מה גם שלאחר צפייה כפולה בסרט לא לגמרי ברור, וטוב שכך, מה בדיוק קורה שם בסוף.

מכל מקום, מובן ש"ההר" איננו בשום פנים ואופן גרסת כיסוי ל"על עכברים ואנשים" מאת ג'ון סטיינבק, אך במחשבה שנייה, יש משהו בהגדרתם של בני אנוש כעכברי מעבדה, ככל שהדברים משיקים לעלילת “ההר" (ולא שיש בסרט משהו שאפשר להגדיר אותו כעלילה של ממש).

הסיטואציה החריגה היא כדלהלן: בשולי בית הקברות העתיק שמתפרס על פני הר הזיתים מתגוררת לה משפחה יהודית דתית, המכילה לא רק את צביה וראובן, אלא גם את גאולה, מוריה, שרה ודוד - ארבעת הצאצאים של בני הזוג הלא מאושר הזה, שהגיעו למקום הביזארי הזה בעקבות בקשה של רבנים השואפים להנכיח בכל מחיר את האחיזה היהודית בהר.

על פי המיתוס היהודי יתגלה לראשונה המשיח, כשהוא סוף–סוף יואיל לבוא, דווקא בהר הזיתים, ומי ששואף להקדים ולהיות בין חלוצי הקמים לתחייה באותו יום דין סופי, מוטב לו להיקבר במקום אסטרטגי זה, שממנו אפשר להשקיף על הר הבית (ובתוך כך גם על מסגדי אל־אקצא וכיפת הסלע). ועד למועד המשמח של ביאת המשיח, נאחזים צביה וראובן והקינדערלך שלהם בין הקברים הקדושים, ומקיימים מעט במעוקם את מצוות יישוב הארץ. ולא לשכוח: גאולה, מוריה, שרה ודוד - השמות של הילדים מהר הזיתים - יש בהם כדי לתאר שלבים שונים במימוש המשיחיות.

על פניה, אם כך, העלילה החצי–אבסטרקטית של “ההר" נועדה להכשיר את הלבבות לקראת הכנת המקום לייעודו הקוסמי כבית הגידול של המשיח. והנה כאן מתעוררת הבעיה החמורה הראשונה הקשורה בסרטה של יעל קיים - אין שום משמעות של ממש לעובדה שמקום ההתרחשות הוא מהטעונים ביותר במיתולוגיה היהודית. הר הזיתים? שיהיה הר הזיתים. זה יכול היה להיות גם בית הקברות שעל הר המנוחות, ואפילו בית העלמין התל אביבי שמצוי ברחוב טרומפלדור.

דומה שכל השימוש בקדושתו כביכול של בית העלמין העתיק ביותר בעולם היהודי נועד בסך הכל לספק ל"ההר" אתר הסרטה המצטלם היטב. ובאמת, למה שלא יצטלם טוב? אישה העוטה שביס מתרוצצת בין אלפי קברים דוממים, הדומים זה לזה, כאילו איזו רוח רעה של חוסר שקט פנימי נאחזה בגופה. מצלמתו של איתי מרום אכן משכילה למצות את הקומפוזיציות האלגנטיות מהסיטואציה המצטלמת הזאת, ועל כך יבוא על הברכה. אך מדוע זה ולמה מטלטל אותו דיבוק של חוסר מנוחה את האישה הטובה הזאת? ככל הנראה נובע הדבר מחוסר הסיפוק שמביאה עליה הבחירה במגורים בקריית המוות, בבית הקברות.

זאת ועוד: מבחינות רבות בית הקברות האמיתי שלה אינו זה שעל הר הזיתים, כי אם חדר המיטות המשפחתי ששבת ממעש. הבעל ראובן, כך עולה, מאס בגוף אשתו, ולמרות טקסי הטיהור המחזוריים במקווה, ולמרות הוראות התורה המפורשות בכל הקשור למצוות פרו ורבו, הוא מספק לצביה אשתו רק את מזונה, אך לא את עונתה.

המסר הדידקטי הזה רק הולך ומתעצם. יחסית למוות השורר בחדר המיטות, אפילו הקברים עצמם הם בבחינת שוקקי חיים. מסתבר שממש באותם לילות קפואים מהבחינה הסקסואלית העוברים על צביה הכמהה לגוף בעלה, מתחוללת פעילות מינית סואנת על גב הקברים עצמם. בלילות, כשהכל ישנים, כולל המשיח והמתים סביבו, בוחרת זונה ירושלמית (אורלי פרל) לקבל את לקוחותיה דווקא על גבי לוחות השיש המכסים את תכריכי הנפטרים הכבודים, שטמונים באדמת הקודש ומצפים כבר לרגע תחייתם המחודשת. שום פמפלט פמיניסטי לא יכול היה לנסח את הפער הנודע, ובה בעת את האיחוד המתבקש בין האם והזונה, באופן מגושם, תעמולתי ובוטה יותר.

נכון הוא שצביה איננה מריה, ויהודייה כשרה זו אינה אותה ישות נשית נוצרית/אוניברסלית שמפוצלת בין מרים הבתולה למריה מגדלנה הזונה. אבל כשהדברים מגיעים לשיקולים של מניפולציה רגשית וסוג של חנופה לקהל, מתבטל מאליו החיץ שבין המיתוס היהודי לכתבי הקודש הנוצריים.

מנגינה מפתיעה

שני העשורים האחרונים מתאפיינים, לפחות בכל הקשור לעשייה הפילמאית בארץ, בסקרנות שמגלים פה עושי הסרטים לנעשה בחדרי החדרים של העדות החרדיות לגוניהן. בין אם מדובר ב"המיועד" של דניאל וקסמן או ב“קדוש" של עמוס גיתאי, ובין אם אלה הם סרטים כמו “הסודות" (אבי נשר), “פלאות" (אבי נשר), “הדיבוק בשדה התפוחים הקדושים" (יוסי זומר), “למלא את החלל" (רמה בורשטיין), “המשוטט" (אבישי סיון), “תיקון" (אבישי סיון), “עיניים פקוחות" (חיים טבקמן) או אפילו “תפוחים מן המדבר" (אריק לובצקי) וסדרות הטלוויזיה “מרחק נגיעה" ו"שטיסל", שהרי שעיקר הגעש העלילתי האצור בהם (מזל גדול הוא ש"חופשת קיץ" של דוד וולך כה שונה מהם) נעוץ במתן מימוש חזותי לגזירות האיפוק המיני שבאות יחד עם קיום מדוקדק של מצוות הדת.

מהבחינה הזאת, “ההר" אינו חורג מהמתכונת הבלתי מאוזנת הזאת, ואולי אף מביא את הטיעון לכלל הקצנה מגוחכת למדי, משום שצביה, האם והקדושה הקלאסית, מתחברת אל הזונה שבה באמצעות בישול סירי מרק מהביל, שבהם היא משביעה את רעבונם של הפרוצה–הקדשה ושל חבר סרסוריה באותם לילות קפואים של פעילות נוטפת קונדומים בין המצבות.

הקדושה, האם, מגלה את האחר שבתוכה לא רק דרך מערכת יחסים משונה עם הקדשה, הזונה, והגברים שסובבים אותה, אלא גם באמצעות מגעים אקראיים, שומרי מרחק כמובן, עם גבר פלסטיני שמועסק בהר הזיתים ככורה קברים. הפלסטיני הזה, שהחיים הספיקו להכות בו קשות - נישואים כפויים, שבעה צאצאים רעבים, מעברים מתסכלים במחסומי צה"ל - מחיה את עולמות המתים שבהם הוא שרוי באמצעות הפסקות עישון תכופות, שבהן נדרשת צביה לספק לו את האש הדרושה להצתת הסיגריות שלו. סמלי? כן. בוטה? יתר על המידה.

מטבע הדברים נותר הבעל ראובן כנמסיס של אשתו צביה. הוא מונע ממנה את גופו; הוא מונע את נוכחותו הפיזית בבית, בשל עיסוקים הנובעים ממעורבותו הרבה בחיי הישיבה המרוחקת שבה הוא לומד/מלמד; הוא מעדיף את הטיפול בילדיו על פני ההתמסרות לחובותיו כבן זוג. הנה, למשל, הוא שכח לרכוש את אותו רעל עכברים שאשתו כה נזקקת לו כדי לשמור על האיזונים בין החיות הכשרות, בני האדם, לבין היצורים המוקצים, המכרסמים שוכני העפר.

ודווקא על רקע מחדלי הבעל מתחוללת על הבד הפתעה מרעישה. בשעת חסד, רגע לפני הזריחה, באותו מומנט שבו מתקשה עין האדם להבחין בין כלב לזאב, שוקע ראובן בזיכרון עבר מתוק, שיש בו כדי להעיד שגם לו היו פעם חיים מחוץ לבית הקברות. ראובן נזכר במנגינה רחוקה המייצגת עולם זר לו, והוא מנסה להחיות אותה באמצעות שריקה חובבנית. ומהו אותו ניגון עתיק שהמתיק פעם את חייו הנסתרים של האברך ראובן? אין זו אלא השריקה שליוותה את קלינט איסטווד במערבון הספגטי הנודע “בעבור חופן דולרים".

והנה כי כן, כמו בסצינת הדו–קרב הקלאסית שמאפיינת מערבונים, ניצבים זה מול זה, כמו שני אקדוחנים, האישה ובעלה. היא נזכרת במשוררת החרדית זלדה, שקבורה בהר הזיתים, ובכמיהתה לגילוי אותות חיים גם בקרב העדות המאמינות; הוא מתרפק על אפלת בתי הקולנוע, שבהם ברח לרגע קט מהגמרא, הברייתא והתוספתא אל ערבות טקסט מדומיינות. שניהם שולפים יחד את כלי הנשק, אבל מי זה שיישאר שם, בבית הקברות, כשהוא עדיין ניצב על רגליו? ולמי ששכח: הן סצינת הסיום של “בעבור חופן דולרים" והן הסצינה המפוארת המסיימת את סרט ההמשך “הטוב, הרע והמכוער", מתחוללות בבתי קברות.

קצב מייגע

“ההר" הוא סרטה העלילתי הארוך הראשון של יעל קיים, מבוגרות בית הספר לקולנוע הירושלמי על שם סם שפיגל. לפני כשבע שנים היא הציגה את סרט הגמר שלה, “דיפלומה" שמו, שהותיר רושם עז בזכות יכולתה לרתום את החזות המצטלמת אל אמירה ערכית מגובשת ומחודדת. הסרט הקצר ההוא עקב אחר צעירה פלסטינית המתקשה להגיע לטקס סיום לימודיה במדרשייה לבנות בחברון הערבית משום שמתנחלי קריית ארבע מתהוללים בסביבה בחסות מצוות חג הפורים, וכופים סגר על השכונות הפלסטיניות.

נחישותה של הצעירה מחד והשימוש האירוני שעושה קיים בדמויות פורימיות מאידך תרמו לעיבוי הרבדים העלילתיים, כמו גם הסימבוליים, שמהם הורכב “דיפלומה". לנוכח ההישג המרשים ההוא נראה ההיצע הפילמאי שקיים מציעה ב"ההר" דל מדי, ובעיקר בעל קצבים מייגעים. 83 דקותיו של הסרט נמתחות במסטיקיות דביקה במקצת, ולעתים נראה שמדובר בסרט קצר שתכניו נופחו במשאבת יד, כאילו מדובר באופניים שגלגליהם מרוקני אוויר.