בזה אחר זה ייכנסו היום (ראשון) לפעולה שני סרטים ישראליים: "מעבר להרים ולגבעות" של ערן קולירין, ו"שבוע ויום", שהוא סרט הביכורים של אסף פולונסקי. לפני שבע שנים גרף קולירין הצלחה מסחררת בקאן כשנחשף אז סרטו "ביקור התזמורת". על פי קריאה של טיוטת התסריט שעליו מתבסס סרטו החדש, מותר להעיד שמדובר במבט נוקב על התפרקות האתוס הציוני. יש לקוות שהסרט המוגמר אינו נופל מהתסריט המקורי שלו. לעומתו, פולונסקי מציג את סרטו במסגרת "שבוע הביקורת", המיועדת לבמאים מתחילים, ומותר לקוות שהוא יצליח לא פחות מקרן ידעיה, תאופיק אבו ואהל ושירה גפן, שזכו בעבר לדברי הלל במסגרת הזו.



עוד קודם לשני סרטים אלה, למעשה כבר ביום חמישי שעבר, נחשף במסגרת היוקרתית "מבט מסוים", סרטה דובר הערבית של מאהא חאג', ילידת נצרת, "עניינים אישיים", שהוא סרט ישראלי לכל דבר ועניין. חאג' עבדה בעבר בכמה מסרטיו של איליה סולימן ("כרוניקה של היעלמות", "הזמן שנותר"), ודומה כי רוחו של הציניקן סולימן נספגה היטב בעת עבודות ההכנה על "עניינים אישיים". אותה גישה לסיפור, אותו הומור דק, סוריאליסטי למחצה, הנסמך על סיטואציות חצי קומיות ועל בחינה מעודנת של מערכת היחסים הטעונה בין ערבים האוחזים בתעודת זהות ישראלית לבין פלסטינים תחת הכיבוש. סוגיות של כובש־נכבש, מרכז־פריפריה וכן הבחירה בגלות מרצון מטופלות על יד חאג' במגע רך, ההפך מצעקני־פוליטי.



ובעניין הצעקנות הפוליטית, כדאי לציין שמחר ייחנך רשמית הביתן הישראלי החדש, המופעל על ידי נציגי משרד התרבות. נכון הוא שכבר עשרות שנים יש נוכחות של ביתן ישראלי בקאן, שזה 15 שנה מפעילה קרן הקולנוע הישראלי, שתקציביה נסמכים על כספי המדינה. אבל כעת חשקה גם נציגת המדינה בביתן משלה, ללא תיווכם של סוכני משנה. מי יודע, אולי הכפילות (המיותרת?) עוד תועיל למישהו, אך בהזדמנות הזו כדאי להעיר שחלפו רק עשרה חודשים מאז שאותה גברת רגב, שרת התרבות שתגיע מחר לחנוך את הביתן, איימה לסגור את תקציביו של הפסטיבל החשוב באמת לתעשיית הסרטים הישראלית: פסטיבל ירושלים. רק עשרה חודשים חלפו מהמהומה המכוערת ההיא, אבל מי בכלל סופר.



בינתיים מתקדמת התחרות הראשית, שבמסגרתה נחשפו כבר שישה מתוך 21 המתמודדים על "דקל הזהב" הנחשק. לעת עתה הבולט מכולם הוא "ma loute" של היוצר הצרפתי ברונו דומון, אחד הבכירים בקולנועני אירופה. עד כה נודע דומון בסרטים ("האנושות", "פלנדריה") שעסקו בקשר שבין האמונה הקתולית לאלימות הקיצונית. הפעם מפתיע דומון עם גרוטסקה המשלבת עקרונות מוכרים מתיאטרון הבובות הקלאסי בנוסח פאנץ' וג'ודי, יחד עם מחזאות האבסורד בסגנון "המלך אובו". שפע של קריקטורות אנושיות מתרוצצות בעלילה מטורללת, שמעמתת בין בורגנים מפונקים לבין משפחה של קניבלים החיה בצפון צרפת, ונוהגת לבשל את תושבי העיר ליל. אבל רק אותם! דומון, לשעבר מרצה לפילוסופיה כבד ראש, הודיע לאחר בכורת סרטו כי הפרויקט הבא שלו יהיה סרט מוזיקלי על אודות הילדה ז'אן דארק, שישו נהג לדבר עמה ישירות. הסקנדל כבר בדרך.