שמרנות או נמות: בזכות הקהל הישראלי לא יקומו יורשים לאהוד בנאי או החברים של נטאשה

באותו זמן, בדרום הארץ, התקיימה הופעה בודדת של שלמה ארצי באמפי באר שבע לעיני יותר מ–5,000 איש. באותו יום ממש עלו קרן פלס ורמי קלינשטיין על במת אמפי קיסריה, למול כ–3,000 איש. למחרת, דיפ פרפל - להקת עבר שהגיעה בפעם הרביעית לישראל - משכה קרוב ל–10,000 איש לאמפי ראשון לציון. וימים ספורים אחר כך, אלא אם משהו השתבש מאז ירידת העיתון הזה לדפוס, אלטון ג'ון כבש את פארק הירקון למול עשרות אלפי צופים.

אפשר ללמוד שני דברים מרכזיים מהפער העצום הזה בין הופעות מיינסטרים להופעות אלטרנטיב. קודם כל, שאין שום קשר בין הבון–טון העיתונאי, המרכז תל אביבי, השולט בפייסבוק שלי, לבין מה שקורה בשטח. אמנים שמתקבלים כמעט בלעג בברנז'ה, כמו קרן פלס ורמי קלינשטיין, זוכים לפופולריות גדולה. שלא לדבר על שלמה ארצי, שמעורר אנטגוניזם אמיתי בקרב לא מעט “מכתיבי דעת קהל", אבל ממשיך לשמור על הצלחה מדהימה לאורך עשרות שנים. ומהעבר השני, שמות שזוכים לביקורות משתפכות ולסופרלטיבים מתקשים לגייס קהל במספרים גדולים.

המסקנה השנייה נוגעת לגודל הפער. ברור שאמני מיינסטרים מושכים יותר קהל מאנשי אינדי. זה נובע מעצם ההגדרה. אבל בישראל של השנים האחרונות המיינסטרים הוא פשוט חזות הכל. התרחיש של אמנים המגיעים מהשוליים, עם חומרים לא קלים לעיכול, וכובשים את הבמות הגדולות, כמו בימי אהוד בנאי והפליטים או החברים של נטאשה, הוא כבר בלתי אפשרי היום. אף על פי שהאינדי הישראלי נמצא בתקופה טובה, וגם מושמע לא רע ברדיו, כולל בגלגלצ, הוא עדיין לא הצמיח הצלחות מסחריות יוצאות דופן ואמניו יכולים לחלום במקרה הטוב על כיבוש ה"בארבי". 

מרבית הקהל הישראלי שמרן, ונדמה שאין לו כוח יותר להתמודד עם חומרים מאתגרים. מקסימום, ללכת עם החברים הישנים למשינה באמפי שוני. זה קהל של “תעזוב אותי באמש'ך", ולא רק במוזיקה. בטלוויזיה הוא צורך ריאליטי ו"סברי מרנן", גם אם המבקרים כותבים שוב ושוב שאלה מוצרים נחותים. בסטנד–אפ הוא מחפש אנשים שיצחיקו אותו, ולא יחלקו תובנות בוטות ולא נעימות על הקיום שלנו. ובתיאטרון הוא רוצה מחזמר. כיפי, צבעוני, עם הרבה שירים שהוא כבר מכיר.

זה בדיוק אותו קהל שבכל סקרי האופטימיות ושביעות הרצון מצהיר שוב ושוב על כך שהוא דווקא מבסוט. כן, למרות נבואות הזעם והתרחישים השחורים והקיטורים האינסופיים. אפשר לטעון שמדובר בציבור מיואש. או אטום. ואפשר גם לכבד את אותה חוכמת המונים, ולנסות לנתח אותה. אולי יש סיבה לאופטימיות שלהם. אולי הם מבינים כי בהתחשב במה שקורה סביבנו, ובמה שקרה פה בתקופות אחרות, מצבנו דווקא לא רע. בדיוק כמו ש–170 אלף עותקים שנמכרו מ"קצפת", אלבומו האחרון של שלמה ארצי, מוכיחים שיש בו משהו, למרות הביקורות הרעות. כי ככה זה כשאתה במרכז. אתה עלול לסבול מהתפשרות ומבינוניות. מצד שני, יש בך איכויות שבלעדיהן לא היית מצליח להגיע לכל כך הרבה אנשים.

ואותו דבר בדיוק קורה בפוליטיקה שלנו. זה מה שהפך את הימין הישן, או - הליכוד של פעם - לכל כך מצליח. תנועה עממית שלא נוקטת שום צעד מאתגר באמת - החזרת שטחים, ולחלופין החלת החוק הישראלי בשטחים, ובעיקר משמרת את אותו מצב. מצב שהוא לא רע בכלל, בעיני מרבית הישראלים. 

לפי המשוואה הזו, העזיבה של בוגי יעלון, ואפילו נאום ה"נשבר לי" של רוני דניאל, הם כבר סטייה משמעותית מהסטטוס קוו הזה. הליכוד הולכת והופכת לאינדי ומותירה במיינסטרים ואקום שמייחל לכוכב חדש.

1. “דויטשלנד 83" (הוט) היא סדרת ריגול גרמנית מצוינת, על צעיר מזרח גרמני שנאלץ לשמש כמרגל עבור מדינתו במערב גרמניה בתקופת המלחמה הקרה. אחד הרכיבים המענגים בסדרה הוא המוזיקה, שכולה הצדעה לאייטיז. כל פרק נפתח בפזמון השיר "MAJOR TOM" של פטר שילינג הגרמני, ולאורכו נשמעים דיוויד בואי, טירז פור פירז ורבים וטובים אחרים. 

2. אחד הביטויים הנפוצים ביותר בשבועות האחרונים, ביחס לבנימין נתניהו, הוא “ההיסטוריה עוד תשפוט אותך". כשחושבים על זה לעומק, מדובר בביטוי שמגלם ייאוש אדיר. ההיסטוריה תשפוט אותך, כי מי שאמור באמת לשפוט אותך, כלומר ציבור הבוחרים הישראלי, לא יעשה זאת. במילים אחרות, מי שבונה על ההיסטוריה ויתר על האפשרות שביבי פשוט יפסיד בבחירות.

3. ואפרופו ייאוש ובכיינות. הליגה הישראלית בכדורגל מוספדת בערך מהרגע שאני זוכר את עצמי. אבל העונה הזאת זרעה תקווה אמיתית. היא גם הייתה מותחת, למעלה ולמטה, גם הציגה אלטרנטיבה אמיתית בדמות הפועל באר שבע, וגם ממשיכה לבצע שינוי הדרגתי באיכות המתקנים ובמבנה הקהל. הכדורגל חוזר להיות חוויה משפחתית, עכשיו גם באצטדיונים ראויים, וזה נהדר.