קפיטליזם, נוסח מקוצר: מצד ימין של הזירה הווינר, מצד שמאל הלוזר. הווינר, כלומר ג'ורג' קלוני, מעין מומחה לשוק ההון המגיש תוכנית יומית בטלוויזיה, שבה הוא מורה לצופים מה לקנות ובכמה דולרים. הלוזר, כלומר ג'ק אוקונל, הוא אותו האידיוט שמקשיב לווינר, לוקח ברצינות את עצותיו, רץ לאינטרנט, קונה מניות ומפסיד את שארית הונו ועתידו.
באחר צהריים אחד של פורענות, כאשר הווינר קלוני מגיש את בדרנות הכלכלה שלו, פורץ לאולפן השידור הלוזר אוקונל כשאקדח טעון בידו וחגורת נפץ בכליו. הוא מאיים לחסל את הכוכב אם זה לא יסביר לו מדוע ייעץ בשידור חי לרוץ ולרכוש את ניירות הערך של חברה פושטת רגל. מתפתחת אם כך סוג של התגוששות אלימה מול המצלמות, כשגם הימ"מ של ניו יורק בוחש ברקע, זומם להשתלט על זירת הפיגוע הזה.
המצב הוא כך: כלי הנשק בידי הלוזר, יכולת בלבול המוח נחה היטב על לשונו של הווינר. נו, גם בלי להשחיל כאן אל תוך הטקסט איזשהו ספוילר, כל קורא מוזמן להמר מי יצא המנצח מהמאבק הגורלי הזה. באולפני הוליווד, דווקא שם, התנחלה לאחרונה האופנה לתקוף את הקפיטליזם החזירי. כל זאת בלי לקחת בחשבון שהאולפנים עצמם הם רכושם של תאגידי ענק הנסחרים בבורסה. בעת האחרונה עשו שם את "התמוטטות" המרתק, "הזאב מוול סטריט" ההיסטרי, "מכונת הכסף" המתעתע, ואפילו קלוני בכבודו ובעצמו הפיק לפני כמה שנים את "תלוי באוויר", המוקיע את עוולות השיטה הכלכלית הלא אנושית, שאינה עושה הנחות סוף עונה ללוזרים.
לכאורה גם "מפלצת הכסף" משתייך לתת-סוגה זו, אבל בהבדל גדול אחד. השמות שאוזכרו לעיל הם של סרטי קולנוע, ואילו ל"מפלצת הכסף" לא היה נגרם שום נזק אילו היו מעלים אותו על במת התיאטרון. סתם דיאלוגים (לא ממש מבריקים), עם גיבור אחד, הלוזר אלא מה, שדמותו כתובה באופן מרושל שמגמד מראש את העימות הישיר בינו לבין הווינר החלקלק, עושה דברם של בעלי ההון גם כאשר אלה משקרים לו לאורך כל הדרך. והם משקרים, ועוד איך.
ג'ודי פוסטר, כוכבת הקולנוע עם שני אוסקרים בארון הגביעים שלה, מביימת סרטים כבר 25 שנים, ו"מפלצת הכסף" הוא סרטה הארוך הרביעי (לצד עבודות לטלוויזיה). למרבה הצער, לא ניכרת התקדמות במיומנויות המקצועיות שלה, והסרט הזה מתנהל במקצבים כבדים, ומצליח לעייף הרבה לפני נקודת השיא, שאמורה הייתה להתחולל רק לקראת סופו. וגם ג'וליה רוברטס איכשהו כאן בתוך הסיפור, אבל נניח לזה.