"לא לבנות עליו: על הסרט 'המתנחלים'"

מובן מאליו, כל מרקסיסט יודע זאת, שסרט בלי פוליטיקה הוא בבחינת האקט הכי פוליטי שקולנוען יכול להוציא מתחת ידיו. וכך קורה שהסרט הבהיר, הנגיש והלא מתלהם הזה הופך עצמו לסוג של ראי לחברה שהתקף של שיתוק פוליטי הפך אותה לאפאטית בהיבט ההיסטורי, לכזו שתשב על התחת עד שהאסון עצמו יצית את האזור.

שמעון דותן, במאי "המתנחלים", הוא מהמנוסים בקולנוענים הפועלים כאן (וגם בארצות הברית), ודומה שדווקא ההתנסות הארוכה שלו ("צלילה חוזרת", "חיוך הגדי", "הביטחוניים") במדיום הפילמאי היא הגורמת לסרטו הנוכחי ללקות בשיתוק מרצון. ייאמר מיד: "המתנחלים" איננו סוג של סרט דוקומנטרי שבו היוצר מטשטש את זהותו, חודר בסתר למוקדי עוצמה וזדון, ומתעד מבפנים את מנגנוניה של פצצת זמן מתקתקת. מכאן נובע שהממד הסנסציוני רחוק מאוד מהשפה הקולנועית שבה משתמש דותן. וזו הסיבה, כך נראה, לכך ששמות טעונים כמו הרבנים שלמה אבינר ודב ליאור כלל אינם מאוזכרים בסרט, ואין בו אפילו מומנט אחד המנציח כינונו במסתרים של איזה מאחז "בלתי חוקי". מלכתחילה מנוקה הבד מכל כתם שהיה עלול להעכיר את שלמותו הסימפתית.

בהיעדר ממד התחקיר הסמוי, מעדיף "המתנחלים" לתת לאנשים לדבר בעד עצמם. כהנגדה לדברים שהם, המתנחלים, משמיעים בפני המצלמה, פונה דותן אל מרואיינים שונים המזוהים בעיקר עם השמאל הציוני, על מנת שאלה יסתרו מכל וכל את דבריהם של אלה.

כאילו מדובר בעימות של מערכת בחירות. בפרמטרים של תיעוד קולנועי זהו רעיון עוועים, לא פחות. שהרי אין דין הופעה של בעלי הדבר עצמו לתשובה הניתנת מפיהם של מומחים לדבר. תמיד הראשונים, במקרה הזה המתנחלים, יהיו המשכנעים יותר, ואילו המומחים ייאלצו לגרד כנגדם נימוקים מתחתית הסיר. אילו הסרט היה מוותר, למשל, על הפוזה האובייקטיבית שבה הוא משתכשך, ומול המתנחלים היה מציב (אולי) את קורבנותיהם (ואין הכוונה לפלסטינים, כי אם לישראלים/יהודים שנטשו את העגלה הזו), ייתכן שהממד התיירותי שטבוע ב"המתנחלים" היה מתרכך במעט.
 

 

החלטה אחרת, נקרא לזה הכרעת בימוי, מציבה את המתנחלים און לוקיישן, בתוך אתר הפעילות הרגיל שלהם, כלומר בהתנחלויות על נוף הקדומים שלהן וכל הבלה בלה הוויזואלי הזה. מולם מצולמים מומחי השמאל למיניהם בטכניקה של ראיונות אולפן. באופן אוטומטי, ובלי להתייחס כלל לנאמר מפי שני הצדדים למטבע, מנצחים המתנחלים בעימות החזותי הזה. ומשום שלא מדובר בתוכנית רדיו, אלא בקולנוע, ברור שניצחון חזותי הוא כבר בבחינת מחצית הדרך להצדקת דרכם הפוליטית.
 

אח, הימים היפים ההם של שלהי שנות ה־60 וראשית שנות ה־70. מתנחלי קריית ארבע החלוציים, בראשות הרב משה לוינגר; "מחדשי" ההיאחזות בכפר עציון בראשות חנן פורת; מפגיני סבסטיה בהנהגת בני קצובר, יואל בן נון ומנחם פליקס. כמה נעים להסתלבט על ניצני העשייה ההיסטורית ההיא, שכפתה אסון על הפרויקט הציוני. "המתנחלים" מקדיש דקות ארוכות להעלאת הגירה הנוסטלגית הזאת, בעודו מקפיד לדלג על היסוד התיאורטי־תורני להתפרצות המשיחית הזאת. 
 

כמעט שעתיים של סרט על אודות מתנחלים משיחיים, בלי לאזכר את שמו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מי שהיה ראשון הרבנים הראשיים (האשכנזים) בארץ הקודש ואביו של הרב צבי יהודה קוק, האדמו"ר של ההתנחלויות. מבחינת "המתנחלים" (הסרט, לא המציאות) קוק האב כאילו לא היה מעולם. והרי הוא שביצע לפני כמאה שנים את השידוך המסוכן בין מושגי הגאולה המשיחית הדתית לבין מושג הלאומיות החילונית, ובכך כמו לש בפעם הראשונה את חומר הנפץ שעוד עלול ביום מן הימים לפוצץ את מסגדי הר הבית, ובכך לדרדר את העולם כולו (לא פחות) לעימותים רצחניים. היעדרו הרועם של קוק האמיתי, מנסח רעיון "אתחלתא דגאולה", יכול אולי להסביר גם את העובדה ש"תורת המלך", אותו ספר תורני שכיום אסור לכאורה להפצה, גם הוא אינו מאוזכר בסרט.
 

הסטריליות מונעת מדותן גם את הדיון על האחריות המכרעת של הכוח הפוליטי המרכזי שגיבה את המתנחלים עוד לפני שהם עצמם באו לעולם. זהו כמובן השמאל הציוני, הוא ולא אף אחד אחר. החל מהרגע שפורסם הכרוז שקרא לכינונה של ארץ ישראל השלמה, מיד עם תום מלחמת יוני 1967, השמאל שומר בכיסיו הרבה מניות בכורה במפעל ההתנחלויות. יגאל אלון, שמעון פרס, משה שמיר, נתן אלתרמן וגם חיים גורי (שמשום מה אף הוא בבחינת נעלם עבור דותן).
 

לזכותו של "המתנחלים" יש לומר כי בפסקול הסרט פוסק דותן ש"80% מאלה שיושבים כיום בשטחים הם מתנחלי נוחות ופתרונות דיור, לא מונעים על ידי אידיאולוגיה". אבל, מוסיף הבמאי בדברי ההסבר שלו הנשמעים ברקע הווילות המצולמות, בהם הוא בחר שלא לדון בסרט זה. כלומר, מצד אחד לא דנים בשורשים הדתיים/אידיאולוגיים של התופעה. מהעבר האחר, נמנעים במתכוון מדיון בפן הכלכלי משתף הפעולה של המפעל הזה. וואללה, לייט.

ובכל זאת, "המתנחלים" הוא סרט מומלץ לצפייה, דווקא בשל גישת הפרווה שלו, שלמרבה הפלצות מהווה כיום בבחינת חדשות מסעירות עבור חלקים ניכרים בציבור הישראלי שטוף המוח. קצת שיעור בהיסטוריה, מעט הטפה מוסרית של מומחי שמאל עאלק, טעימה קטנה מסצינות עקירת עצי הזית הפלסטיניים וכך הלאה. לא משהו, אבל לא רע בשביל שיעור באזרחות לכיתה י"א.

באחת מכיתות י"א, באיזשהו בית ספר תיכון באזור רחובות, לומדות שלוש חברות־הכי־טובות, ששום דבר לא מעניין להן את קצה התחת. חוץ, כמובן, מעישון באנגים, שתיית ערק, מסיבות אקסטה. על "המצב" הן אפילו לא שמעו, וקשה להאמין כי הן בכלל מסוגלות להבחין בין מתנחלים "משלנו" לבין ערבים "משלהם".
 

יש משהו שובה לב בהחצפת הפנים הישירה כלפי "המצב". ולא שהמצב הפוליטי־חברתי השורר בארץ אינו מתדפק על דלתן של הבנות ההורמונליות, אבל הן לא בעניין שלו. אצל אחת מהן, נעמה ברש שמה (סיון נועם שמעון), הדברים מגיעים ממש לכלל רתיחה, והיא, מה אכפת לה? אביה גדעון (דביר בנדק) הוא קטוע רגל, קורבן למלחמת לבנון הראשונה; אחותה ליאורה (בר בן וקיל) היא חיילת שנעדרת כבר שבוע, משום שערקה מהבסיס הצבאי למגורים בכפר קאסם עם אהובה שימי המתחזה לישראלי, שאינו אלא שריף הערבי. 
 

 

כל הדברים הנכבדים הללו אינם מעניינים את נעמה. אפילו לא גורלה של האחות ליאורה. אלא מה? הליאורה הבת זונה הזו נטלה מהארון שלא ברשות את חולצת הרשת החביבה על נעמה, וכעת, כשהיא בבחינת "חיילת נעדרת", יעני גלעד שליט שכזו, מי יחזיר פריט נכבד זה לגרדרובה של נעמה?

שום דבר אינו מעניין את נעמה? טעות! ואפילו טעות גדולה. ההיא שקוראים לה דנה הרשקו מאוד מעניינת אותה. דנה (ג'ייד סקורי) היא ניו־קאמר, זה עתה התגלגלה לכיתתן של שלוש־החברות־הכי־טובות ונעמה בתוכן. בלונדה עם לוק כזה מין הוליוודי וראש מגולח בחלקו. דנה היא פיתוי מהלך, מעין פרפר שמעופף לו מבת אחת לבחורה אחרת. לסבית בדרך להיות בוצ'ית, שיודעת כבר משהו על סצינת המועדונים התל אביבית, בעוד שלוש־החברות־הכי־טובות הפרובינציאליות תקועות עדיין בסיבוב ביל"ו. ברור שמשהו הולך לקרות בין דנה זו לבין נעמה, שהכל כל כך משעמם בעיניה.
 

"ברש", סרט הביכורים העלילתי של מיכל ויניק, אינו עושה מעצמו יותר ממה שהוא. ממש כמו הגיבורות שלו, גם הוא מחציף פנים. לא כלפי "המצב", אלא דווקא כלפי הנושא המרכזי שבו הוא מתעסק - גילוי המיניות הנשית. הטון האגבי, הבלתי פטאלי במתכוון, שוויניק בוחרת עבור סרטה, מהווה את תמצית הקסם שלו. כן לסביות, לא לסביות, מה זה בכלל חשוב אם מונחת על השולחן איזו שורה להסנפה?
 

במבט מרחוק קשה לתייג את הבנות המתבגרות כמוצר שעוצב על ידי החברה הישראלית. הן סוג של מיד־ווסט גירלס, וצילום מאחור כשהן רתומות לילקוט הלימודים שלהן רק מחזק זאת. לכולן אותו תיק, שעליו טבוע הדגל האמריקאי במלוא הדר צבעוניותו האדומה/כחולה/לבנה. דומה שעוד רגע, אם לא נשגיח עליהן היטב, עלולה לצוץ לצדן איזו לינדזי לוהן, או רייצ'ל מקאדמס או מישהי אחרת מהקאסט של "ילדות רעות" הישן והטוב. 
 

למעשה, אפילו מהגילוי המיני־לסבי, שכאילו מהמם את נעמה, ויניק אינה עושה עניין מי יודע מה גדול. בניגוד לצפוי, היא מצלמת את סצינת המין הזו באור בהיר, פסטורלי, תוך ויתור על הגוונים האפלים־גותיים שניתן היה להניח כי בהם תבחר אישה קולנוענית לתאר את הרגע המכונן. 

יתרה מזה: במהלך סצינה גורלית וחמורת סבר שכזו, פורצת נעמה בצחוק רם, כמו מבינה את האבסורד שבתהליכי האילוף המוקדמים שלה, שאסרו עליה הנחת יד על שד נשי חשוף. לסבית לייט.