לפני שבוע הלך לעולמו הבמאי מייקל צ'ימינו בגיל 77, ולפי כמות סימני השאלה: "מי זה?", "מה הוא בדיוק עשה"?, רצוי להציב את הנעלם.
חלפו כמעט 40 שנה מאז פרץ צ'ימינו לתודעה העולמית עם "צייד הצבאים" (1978), שלא רק היה הסרט הראשון על מלחמת וייטנאם האומללה, אלא גם סרט ענק בכל קנה מידה, שזיכה את צ'ימינו באוסקר הבמאי, פלוס עוד ארבעה אוסקרים (הסרט, שחקן המשנה – כריסטופר ווקן, עריכה וסאונד).
פרנסיס פורד קופולה, שבאותו זמן ישב על הפינישים האחרונים של עריכת "אפוקליפסה עכשיו" – הסרט השני המשמעותי על המלחמה הארורה ההיא - מיהר ללחוץ את ידו של צ'ימינו לפני טקס האוסקרים, על שהצליח להגיע לפניו לקו הגמר.
עד "צייד הצבאים" היה צ'ימינו במאי־תסריטאי חצי אלמוני על מסלול המראה מבטיח. הוא כתב תסריטים לסרט המד"ב Silent Running ו"שובו של הארי המזוהם". ב־1974 כתב וביים את סרטו הראשון, "חזיז ורעם", עם קלינט איסטווד וג'ף ברידג'ס, שהיה הצלחה מסחרית ואמנותית מפתיעה. ואז הגיע "צייד הצבאים", סרטו השני, שטרף את כל הקלפים, מניותיו נסקו לשמים ורק השמים היו הגבול.
שנתיים אחרי, הגיעה הנפילה הגדולה בדמות "שערי החופש" (Heaven Gates), "שערי גן עדן" ליתר דיוק, שבו עלתה המגלומניה הצ'ימינואית על גדותיה, וקברה אותו תחתיה. זה התחיל כמערבון אפי עם תקציב צנוע של 7.5 מיליון דולר, ונגמר ב־44 מיליון דולר טו מאץ', שקברו את אולפני "יונייטד ארטיסטס" - שנמכרו בעקבות הכישלון המונומנטלי ל־MGM.
הכישלון המהדהד של "שערי החופש" לא רק קבר את הקריירה של צ'ימינו. הוא גם קבר את כל הרנסנס הקולנועי ומהפכת הבמאים, שהשתלטו במשך עשור על סדר היום ההוליוודי.
הוליווד, כידוע, לא סולחת ולא שוכחת, ומאז ש"שערי החופש" פתח בפני צ'ימינו את שערי הגיהינום, הוא ביים עוד כמה סרטים: "שנת הדרקון" (1985), "הסיציליאני" (1987), "שעות גורליות" (1990), המותחן The Sunchaser (1996), שהיה הצלחה סבירה, אבל לא הצליח להחזיר עטרה ליושנה. יהי זכרו ברוך.