"מכסחות השדים", ארה"ב 2016
לא מצחיק. אפילו קייט מק'קינון, שהיא המוצלחת ברביעיית הנשים המובילה את "עלילת" הסרט הזה, לא טובה מספיק. בדיחות מילוליות שאינן מתרוממות לרף הצחקה משמעותי; בדיחות חזותיות שגורמות רק למהומה ולכאב עיניים; קצב מזדחל, והכי חשוב: העובדה שעד הדקה ה־50 שום דבר אינו קורה. כל אלה חוברים יחד כדי לחנוק את היוזמה לאוורורה של קומדיית האבסורד המצליחה ביותר של שנות ה־80, "מכסחי השדים" (1984), בכיכובם של ביל מארי, הרולד ראמיס, דן אקרויד וסיגורני ויבר.
נכון הוא שחמש שנים לאחר ההצלחה הפנומנלית של סרט המקור, קרטע על הבד גם סרט ההמשך הקלוש "מכסחי השדים 2", אבל פרט זה כבר נשמט מזמן מהזיכרון, והסרט הנוכחי מתנהג כאילו רק הוא סרט ההמשך האמיתי. חיזוק למגמה זאת ניתן למצוא בעובדה שכוכבי הסרט המקורי – מארי, ויבר ואקרויד שובצו הפעם בתפקידי אורח. למרבה הצער, ראמיס, הרביעי בחבורה ההיא, לא החזיק מעמד עד מועד ההסרטה המחודשת, והלך לעולמו עוד ב־2014.
מלכתחילה מדובר היה בסערה בכוס פייסבוק. כשהתפרסמה לראשונה הידיעה כי הגרסה המחודשת לסרט הפולחן משנת 84' תלוהק כולה על ידי נשים, החלו עכברי וחיידקי הרשת לנקר ולחרר את המוצר הזה, עוד בטרם מישהו בכלל לחץ על כפתור "און" במסרטה. ואז, לפני כמה שבועות, כששוחרר סרטון הפרומו לקידום המכירות לקראת פרוץ ההקרנות של "מכסחות השדים", נרשם שיא של תגובות שליליות באותן רשתות חברתיות, שהן מפלטו האולטימטיבי של המשועמם. מרבית התגובות הזדוניות התייחסו לנשיותם הבזויה של המכסחות, ובכך נחשף עוד פן בשנאת הנשים שבין כה וכה חוגגת ביקום המקביל של הטוקבקיסטים.
מצד אחר, אין טעם להתנפל רק על הערב רב הוולגרי הזה, שלוקח ברצינות את הפרשנות הפמיניסטית. גם מפיקי הסרט עצמם לקו בכך בעצם העובדה שהפקידו את עשייתו בידיו של פול פייג, המוכר מסדרת הקומדיות שלו "מסיבת רווקות", "עצבניות אש" ו"מרגלת", ששמו במרכז עלילותיהן נשים המצויות במצבים נלעגים.
"מכסחות השדים" אכן נבנה סביב סטריאוטיפים של נשים בקומדיות אמריקאיות. האחת מלאה (מליסה מקארתי), האחרת רזה והיסטרית כמו ספרנית מצויה (קריסטן ויג), השלישית עממית ושחורה (לסלי ג'ונס) והרביעית לסבית (קייט מק'קינון). אבל יש גם חידוש חתרני בחלוקת תפקידים שגרתית זאת: הפעם הבוצ'ית היא גם המצחיקולה. בטח חשבתם שהתפקיד הזה ילך באופן אוטומטי לשמנה? טעות! הפעם השמנה היא החכמה. זהו אולי צעד קטן למחזיקים בזכויות ההסרטה, אבל צעד ענק לקומדיה האמריקאית נמוכת המצח.
סיפור המעשה (ואין בנמצא אחד כזה ב"מכסחות השדים") נפתח בקריירה האקדמית הכושלת של קריסטן ויג, שבעבור קבלת קביעות באוניברסיטת קולומביה מוכנה להתחנף לכל זכר אוויל שבסביבתה. מסתבר שבנעוריה, בגיל חטיבת ביניים, היא הייתה החברה הכי טובה של השמנה מקארתי, והשתיים התעסקו אז בחקר רוחות רפאים. עם השנים הפכה ויג השקדנית לאקדמאית, ואילו מקארתי הנבונה המשיכה להתמקד בציד רוחות ושדים, תוך שהיא חוברת למק'קינון, המגלמת פה שמות של מהנדסת עם טאץ' גאוני, שאינה חדלה מהמצאתם של כלי משחית מגניבים להתמודדות עם שדים ומזיקים אחרים.
בהמשך ההרפתקה מצטרפת גם ג'ונס שחורת העור, שהיא אומנם משתייכת למעמד העמלים, כדרכם הסטריאוטיפית של בני הגזע שלה, אבל משתלבת אחלה עם שלוש האחרות.
השאיפה לכונן אמירה חתרנית, הגורסת שגם נשים יכולות להיות ציידות ולא רק ניצודות, מקבלת חיזוק באיוש תפקיד המזכירה הקלאסית. במקום בלונדינית נטולת מוח, אך בעלת יתרונות גופניים בולטים, נשכר לתפקיד כריס המסוורת' - הכי גבר שהקולנוע יכול להציע כיום ("תור"). המעניין הוא שהפקידו אצלו את אותן התכונות שהחשיבה ההוליוודית מאפיינת בהן נקבה בתפקיד מזכירה: אין לו מוח, אך הבנות במשרד מה זה הרוסות על הגימור החיצוני שלו.
לא עבודת האנסמבל בסרט הזה היא החשובה, אלא העובדה כי לשלוש מתוך ארבע השחקניות יש עבר לוהט כחברות קבועות בצוות ההצחקה של תוכנית הטלוויזיה "סאטרדיי נייט לייב". העובדה שהן אכלו מאותו המסטינג הטלוויזיוני מאפשרת להן לפתח מעין שיח פנימי המוכר, מן הסתם, לאוהדי סדרת הנצח הזו, שמשודרת כבר למעלה מ־40 שנה. רק למקארתי אין ברזומה השתתפות בתוכנית זאת, ששימשה לפני 30 וכמה שנים כמקפצה ליוצרים של "מכסחי השדים" המקורי. מהבחינה הזאת, לפחות, הסרט הנוכחי שומר על הגחלת.
ובכן, מול קוורטט הבנות הזה מתייצב זכר מרושע בגילומו של ניל קייסי (שבעבר מצא פרנסתו כתסריטאי ב"סאטרדיי נייט לייב"), הזומם באמצעות טריק חשמלי להעיר ממרבצן את כל רוחות הרפאים שחלפו אי פעם בניו יורק. למרבה הפלצות מצליחה המזימה השפלה של קייסי (הדומה דמיון מפליא ליהונתן כהן מערוץ הספורט), ובתפוח הגדול משתרר כאוס מוחלט שבו המוני שדים חוגגים את ניצחון המתים על החיים.
דווקא מומנט השיא הזה, שבו מתעוררות לחיים כל רוחות הרפאים ומחסלות את ניו יורק, הוא רגע ההתרסקות של "מכסחות השדים". תקציב ההפקה של הסרט מוערך ב־150 מיליון דולר, ומותר לנחש שאת החלק העיקרי מתוכו נגסו המעצבים הדיגיטליים של קרנבל השדים הזה. הבעיה (הקולנועית) היא שכמות אדירה כזאת של רעש, מהומה ופעלולים חזותיים דוחפת את "מכסחות השדים" אל הנישה של סרטי אנימציה, שהם בבחינת אופרה אחרת לגמרי, שאינה מתכתבת היטב עם הסוגה הקומית שלתוכה הטילו את ארבע הלוחמות האורבניות שלנו.